לפני מספר ימים, ההחלטה המסורתית של תחילת האביב להוריד מעט מהכרס הובילה אותי לסיבוב הליכה מסביב לקיבוץ. השעה הייתה מוקדמת בבוקר. חלפתי מתנשף על פני השומר של בית ספר שפרירים שהיה עדיין ריק ונכנסתי לתוך שטח בית הספר, כחלק ממסלול ההליכה הקבוע שלי. השומר היה עסוק בניקיון העמדה ולא שם לב אלי. "רגע רגע, מי אתה" שמעתי את קריאתו כמה רגעים אחרי שחלפתי על פניו. הסתובבתי, והסברתי, אני מהקיבוץ, אני עושה פה "הליכה", כאילו שיכול להיות הסבר אחר לאדם מגודל גוף, לבוש בטרנינג מרופט שהולך הליכה מאומצת בשבע בבוקר. "אתה לא יכול להיכנס! מי אתה? זה שטח פרטי!" הוא נזף בי. ההערה האחרונה קצת הרתיחה אותי, במיוחד כשהיא נאמרת בטון של נזיפה בשבע בבוקר, בהיותי נתון במהלך מאמץ גופני. 'זה שטח של הקיבוץ" הפטרתי והסתובבתי להמשיך בדרכי. "כבר לא, זה משרד החינוך" הדהדה מאחורי קריאתו של השומר, וההערה שהוא הפטיר לחברתו שהצטרפה אליו, "אלה, לא מבינים שזה כבר לא שלהם".   חשבתי לעצמי, בטח מחר יהיו פה שלטים: "בהוראת משרד החינוך, הכניסה לקיבוצניקים ו… אסורה".

°

בהמשכו של אותו מסלול הליכה, מעבר לשפרירים, מתמתחת לה דרך קצרה החולפת על פני שער האורווה. בעודי הולך, הבנתי לפתע שזה קטע ההליכה היחיד במסלולי שאיננו סלול, ואין לו אבני שפה מוגדרות, ולא שכבת אספלט מיושרת, או אבני אקרשטיין משתלבות. לפתע חשתי אהדה גדולה לאותה דרך קצרה המשתרעת בין העצים, לגבשושיות האבנים הבולטות, לאניצי העשב החורפי שמנסים לכבוש להם אחיזה, לקערוריות בקרקע שסופגות אליהן את רטיבות הבוקר הלח. כבר אין שבילים, כמו שכבר אין חדרים. יש דרכים וכבישים, ובתים וחניות ואנחנו מתווכחים עליהם עד כלות ומקיפים את עצמנו בהם.

אבל המאה מטרים האלו, בפאתי הקיבוץ,  עוררו בי געגוע לשביל.

 °

המועצות האחרונות דנו בתקציבים, ומילים כמו פחת ומאזן והון חוזר עפו בחלל החדר. ונראה שהכל בסדר, באמת בסדר. אפילו נהדר!  שנה טובה, ויש הרבה כסף בקופה. וצמצמנו חובות, והשקענו בענפים, ותגברנו תשתיות, וסללנו ובנינו והשקענו. ותודה רבה לכל העושים במלאכה, ולמנהלי הענפים ולכל מי שהוכיח שמוקדם עדיין להספיד את המשק הקיבוצי.

אם כל כך טוב, שאלתי את עצמי, אז למה אמרו לנו שהמצב קשה? ואמרו לנו שרק אם נבנה מרכז מסחרי גדול בכניסה לקיבוץ נוכל ליצור עוגן כלכלי שיציל אותנו מכליה. הנה, הצלחנו די יפה, גם ללא אותו עוגן כלכלי ואבן רחיים סביבתית.

עוד פעם עברה בי מחשבה של כפירה – אולי כדאי פחות במזומנים ויותר באיכות החיים.

°

אשרני וטוב לי, נכנסתי בברית התנועה הקיבוצית ועכשיו אני מרגיש ממש שייך. קיבלתי מכתב נאצה אנונימי בתיבת הדואר. המכתב היה מודפס באנונימיות המסתירה כל סימני זהות. ממש כמו מכתבי כופר של חוטפים בסרטים. אולם המעטפה שבה הוא נשלח הפתיעה אותי. מעטפה הדורה, כזאת שנועדה לצ'קים וברכות בחתונה. הכותב, או הכותבת, לא הסתפקו סתם בקיפול גס של דף הנייר כראוי למכתב נאצה שכזה, אלא טרחו ומצאו מעטפה מכובדת שכזאת, והכניסו המכתב לתוכה ואפילו טרחו ולקלקו את קצותיה, על מנת שתיאטם ותיסגר ולא יצא דף הקלון החוצה ויגיע ליעדו חתום וסגור וממוען,  כחץ שלוח ללב.

הנה, חשבתי, מעטפה שכזאת, שהייתה אמורה להחיל דברי ברכה, ואושר וידידות וכל טוב, נזדהמה לה בדפי שנאה והסתה שנכתבו במחשכים, יתומים מאב ומאם, נטולי זהות ומרושעי תוכן.

קרעתי את המכתב וזרקתי לפח המחזור, על מנת שיישטף וימוחזר ומילותיו הרעות לארבע קצוות עולם תפוזרנה, אבל את המעטפה שמרתי, לתת לה הזדמנות שנייה.

 

2 Responses to קצרים / אמיל זיידמן

  1. נויה לס הגיב:

    אמיל, קראתי את דבריך במיוחד את ההתחלה ומבקשת את סליחתך – אבל צחקתי. כל כך אמיתי וכל כך נכון, ואני רואה את הסיטואציה של הבוקר ב"שפרירים" – של "משרד החינוך" – פשוט גדול!!!!!!!!!!!

    כל כך עצוב – שנשאר לצחוק!!!!!!!!

    לגבי השאר מסכימה עם כל מילה שלך.

    נויה לס

  2. לאה אשכנזי הרץ הגיב:

    גם מעטפה יפה זה משהו ((-: ממש "השקיעו" בך , – חה חה חה

להגיב על לאה אשכנזי הרץ לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896