בת מצווה – לאחרונה הייתי בטקס עלייה לתורה של בת מצווה במשפחה של חברים טובים. הטקס התקיים בבית כנסת רפורמי, ואף שהיה ארוך, וכלל טקסים יהודיים ארוכים ומשונים (הידועים בכינוים – תפילות), הוא הצליח לצקת תוכן משמעותי למושג המעט תלוש "בת מצווה". תוכן שעוּגן במקורות המסורת וגם ידע להיות חדשני, התייחס לקולקטיב ולקהילה, אבל לא שכח את הפרט והיחיד. דוגמה להתחדשות תרבותית, כזאת שהקבוץ, בימי עברו, ראה את עצמו כחלוץ לה. אני יודע, יש לנו קבלות שבת, והן ייחודיות ומקסימות ומעוררות תאווה תרבותית צרופה. אבל אולי זאת גם ההזדמנות לחלום גדול יותר, ולא להסתפק רק במעט שבמעט. הצטערתי ש"פספסנו" את ההזדמנות, ושלבת המצווה שלנו, הפרטית, לא יצרנו טקס במתכונת שמתאימה לנו. מי יודע, אולי משפחת בת מצווה עתידית אחרת תרים את הכפפה, ונזכה גם אנו לראות טקס בת מצווה קיבוצי, חדש ומתחדש. הסוכריות עלינו.

קצרים בעברית – אם בהתחדשות עסקינן, אחד המקורות העיקריים להתחדשות "עלונית" הוא מוסף סוף השבוע של "הארץ". יסלחו לי שוקן וממשיכי דרכו, אבל כשהמוזות שותקות והמעיין יבש, אין כגניבה ספרותית של פורמט עיתונאי על מנת להשיב עטרה ליושנה ולמלא כמה שורות בעלון. כך אני מוצא את עצמי נתלה באילן גבוה כטורו המצוין של אלון עידן שבו הוא מנתח באיזמל חד ומדויק משמעויות נסתרות למילים וביטויים שגורים בשפתנו. נדמה כי אין כשפה הקיבוצית על מנת לחשוף את התהליכים שעברה ועוברת החברה הקיבוצית. מימי האסיפה וה"חביירים" ו"חדר האוייכל", עד ימי ה"הפרטה", ה"קהילה" וה"שיוך".

לכן, אני מבקש ומציע לכם לשלוח לי מילים וביטויים קיבוציים שהיו ואינם עוד, או לחילופין, ביטויים חדשים שחדרו אל שפת המקום. אני אשמח גם לקבל בנוסף למילים עצמן גם כמה מחשבות או תיאורים קצרים של המילה ואופן שימושה הנכון, או מחשבות על משמעות נסתרת שהייתה או עודנה מתקיימת. אשמח מאוד לתת קרדיט לשולחי המילים, אולם תתקבלנה גם מילים ששולחיהן יבחרו להישאר עלומים וכמוסים מעין.

כך ייווצר לו מעין מילון זעיר של ביטויים וניבים מקומיים שגם יזכיר את העבר, אולי יאיר במקצת את ההווה והעתיד וגם אם לא יהיה שימושי, לפחות יעורר מחשבה.

כמצוות נאה דורש, נאה מקיים, אספתי לי כמה מילים, לשמש כדוגמה:

הקבוץ המופרט / המתחדש – בת מצווה (זוכרים?), מתיישבים לשולחן. אל שולחננו מתקבצים מכרים רחוקים שלא עמדנו עימם בקשר זה שנים מספר. לאחר מספר סבבי נוסטלגיה מגיעה השאלה הבלתי נמנעת "אז איפה אתם עכשיו?" ואנחנו מציינים, בלא מעט גאווה מקומית, ש"חזרנו" לקיבוץ (אוי אוי, רק מהשיחה הזאת אפשר ליצור מדור שלם של ביטויים טעוני משמעות כפולה). התגובה תמיד היא של השתאות מעורבת בסקרנות אנתרופולוגית, "מה, באמת?" אחרי עוד כמה משפטי התפעלות וקנאה מגיעה גם שאלה בלתי נמנעת מס' 2: "הקבוץ מופרט?"

הפעם, החלטתי לא לאכזב, ולא לשבור לבני שיחנו את האשליה על תחתונים משותפים ממחסן הבגדים ומתנדבות שבדיות בבריכה ועניתי "לא, הוא מתחדש!"

כן, "מופרט" הוא ביטוי מאכזב בדייקנותו. כולם חושבים שהם יודעים בדיוק במה מדובר, למרות שלא נעים להודות. "מופרט" הוא חיקוי לבורגנות זעירה, שגם הבורגנים הזעירים ביותר מתביישים בה. לעומת זאת, "מתחדש" זה קלאסה. אניגמטי, מסתורי ומרתק, משאיר קצת מהמתוק הישן ההוא שעוד לא נס ליחו, אבל גם עתידי, מלהיב ומבטיח. מה בדיוק הוא מבטיח? זהו, שזה עדיין לא ברור. נשאיר משהו גם לבת מצווה הבאה.

שביל – עוד מילה הנאבקת בהווה היא המילה "שביל". פעם הייתה לה עדנה. השביל סימן את דרכו הצנועה של הקבוץ ושל התנועה הציונית בכלל. ב"שביל אל הבריכות" צעדו האוהבים, לפני היציאה לקרב. בשביל פסעו להן הבנות בשובן מהמקלחת בארבע אחרי הצהריים. על השביל הוחלפו להן כמה מילות חולין בין החברים לדרך. לצד הצניעות, ההשתלבות בטבע, היה בו בשביל גם קורטוב של חוסר בטחון. ארעיות, פתלתלות מתעקלת שאינה ישרה ואינה תמיד בטוחה. מה הפלא אם כן, שכשבטיחות ובטחון הפכו צו האפנה, עם כניסתה של המכונית לקיבוץ (עיין הערך הבא), נדחק לו השביל מפני אחותו הבטוחה, הישרה והגאוותנית ממנו – המדרכה.

המכונית / החנייה – עומדת לה בגאון בחזית ה"חדר" (שהפך לדירה שנהפכה לבית). במקום שפעם היו בו שיחי הרדוף, או היביסקוס פרחוני. כמה שיותר קרוב – ככה יותר נוח. רק לקפוץ, כשמתחשק, לחדרה או ל"משמר" – פיצה לילדים. שינתה מקצה אל קצה את גורלן של כמה מילים (ע"ע שביל). אבל גם הביאה כמה חדשות (מחסומים, עציצי תנועה, גבשושיות, הגבלות תנועה), וביטויי מרדנות מקומיים – נסיעה על מדרכות, עקיפות מחסומים וכניסה לרחבת הדואר). רק שלא תביא אתה את בת לווייתה האיומה – המילה "תאונה".