בחדר הכושר – חדר הכושר מזמן הזדמנויות יקרות מפז לצפות באזוטריה טלוויזיונית משובחת. אחת מהן היא ערוץ "החיים הטובים". וכך, בין ריצה להליכה מהירה, הזדמן לי לראות תוכנית שהוקדשה למשפחות שעברו מהמרכז לצפון, ברובן הגדול להרחבות של קיבוצים. המרואיינים הפליגו בשבחי חיי הקהילה והערבות ההדדית (פשטידות מהשכנים אחרי לידה) החיים בחיק הטבע, השקט והפסטורליה. קל היה לפתור את דבריהם בציניות אופיינית כטקסטים מוזמנים על ידי מחלקת הדוברות של התנועה הקיבוצית. אבל בעצם, חשבתי, לעיתים אתה צריך רגע ומקום בנאלי, כחדר כושר, על מנת לשמוע בערוץ "החיים הטובים" מה באמת חשוב, ומה בעצם אתה מחפש במקום שאתה חי בו, ושהוא חי בך.

בת מצווה – לאחרונה הייתי בטקס עלייה לתורה של בת מצווה במשפחה של חברים טובים. הטקס התקיים בבית כנסת רפורמי, ואף שהיה ארוך, וכלל טקסים יהודיים ארוכים ומשונים (הידועים בכינוים – תפילות), הוא הצליח לצקת תוכן משמעותי למושג המעט תלוש "בת מצווה". תוכן שעוּגן במקורות המסורת וגם ידע להיות חדשני, התייחס לקולקטיב ולקהילה, אבל לא שכח את הפרט והיחיד. דוגמה להתחדשות תרבותית, כזאת שהקבוץ, בימי עברו, ראה את עצמו כחלוץ לה. אני יודע, יש לנו קבלות שבת, והן ייחודיות ומקסימות ומעוררות תאווה תרבותית צרופה. אבל אולי זאת גם ההזדמנות לחלום גדול יותר, ולא להסתפק רק במעט שבמעט. הצטערתי ש"פספסנו" את ההזדמנות, ושלבת המצווה שלנו, הפרטית, לא יצרנו טקס במתכונת שמתאימה לנו. מי יודע, אולי משפחת בת מצווה עתידית אחרת תרים את הכפפה, ונזכה גם אנו לראות טקס בת מצווה קיבוצי, חדש ומתחדש. הסוכריות עלינו.

קצרים בעברית – אם בהתחדשות עסקינן, אחד המקורות העיקריים להתחדשות "עלונית" הוא מוסף סוף השבוע של "הארץ". יסלחו לי שוקן וממשיכי דרכו, אבל כשהמוזות שותקות והמעיין יבש, אין כגניבה ספרותית של פורמט עיתונאי על מנת להשיב עטרה ליושנה ולמלא כמה שורות בעלון. כך אני מוצא את עצמי נתלה באילן גבוה כטורו המצוין של אלון עידן שבו הוא מנתח באיזמל חד ומדויק משמעויות נסתרות למילים וביטויים שגורים בשפתנו. נדמה כי אין כשפה הקיבוצית על מנת לחשוף את התהליכים שעברה ועוברת החברה הקיבוצית. מימי האסיפה וה"חביירים" ו"חדר האוייכל", עד ימי ה"הפרטה", ה"קהילה" וה"שיוך".

לכן, אני מבקש ומציע לכם לשלוח לי מילים וביטויים קיבוציים שהיו ואינם עוד, או לחילופין, ביטויים חדשים שחדרו אל שפת המקום. אני אשמח גם לקבל בנוסף למילים עצמן גם כמה מחשבות או תיאורים קצרים של המילה ואופן שימושה הנכון, או מחשבות על משמעות נסתרת שהייתה או עודנה מתקיימת. אשמח מאוד לתת קרדיט לשולחי המילים, אולם תתקבלנה גם מילים ששולחיהן יבחרו להישאר עלומים וכמוסים מעין.

כך ייווצר לו מעין מילון זעיר של ביטויים וניבים מקומיים שגם יזכיר את העבר, אולי יאיר במקצת את ההווה והעתיד וגם אם לא יהיה שימושי, לפחות יעורר מחשבה.

כמצוות נאה דורש, נאה מקיים, אספתי לי כמה מילים, לשמש כדוגמה:

הקבוץ המופרט / המתחדש – בת מצווה (זוכרים?), מתיישבים לשולחן. אל שולחננו מתקבצים מכרים רחוקים שלא עמדנו עימם בקשר זה שנים מספר. לאחר מספר סבבי נוסטלגיה מגיעה השאלה הבלתי נמנעת "אז איפה אתם עכשיו?" ואנחנו מציינים, בלא מעט גאווה מקומית, ש"חזרנו" לקיבוץ (אוי אוי, רק מהשיחה הזאת אפשר ליצור מדור שלם של ביטויים טעוני משמעות כפולה). התגובה תמיד היא של השתאות מעורבת בסקרנות אנתרופולוגית, "מה, באמת?" אחרי עוד כמה משפטי התפעלות וקנאה מגיעה גם שאלה בלתי נמנעת מס' 2: "הקבוץ מופרט?"

הפעם, החלטתי לא לאכזב, ולא לשבור לבני שיחנו את האשליה על תחתונים משותפים ממחסן הבגדים ומתנדבות שבדיות בבריכה ועניתי "לא, הוא מתחדש!"

כן, "מופרט" הוא ביטוי מאכזב בדייקנותו. כולם חושבים שהם יודעים בדיוק במה מדובר, למרות שלא נעים להודות. "מופרט" הוא חיקוי לבורגנות זעירה, שגם הבורגנים הזעירים ביותר מתביישים בה. לעומת זאת, "מתחדש" זה קלאסה. אניגמטי, מסתורי ומרתק, משאיר קצת מהמתוק הישן ההוא שעוד לא נס ליחו, אבל גם עתידי, מלהיב ומבטיח. מה בדיוק הוא מבטיח? זהו, שזה עדיין לא ברור. נשאיר משהו גם לבת מצווה הבאה.

שביל – עוד מילה הנאבקת בהווה היא המילה "שביל". פעם הייתה לה עדנה. השביל סימן את דרכו הצנועה של הקבוץ ושל התנועה הציונית בכלל. ב"שביל אל הבריכות" צעדו האוהבים, לפני היציאה לקרב. בשביל פסעו להן הבנות בשובן מהמקלחת בארבע אחרי הצהריים. על השביל הוחלפו להן כמה מילות חולין בין החברים לדרך. לצד הצניעות, ההשתלבות בטבע, היה בו בשביל גם קורטוב של חוסר בטחון. ארעיות, פתלתלות מתעקלת שאינה ישרה ואינה תמיד בטוחה. מה הפלא אם כן, שכשבטיחות ובטחון הפכו צו האפנה, עם כניסתה של המכונית לקיבוץ (עיין הערך הבא), נדחק לו השביל מפני אחותו הבטוחה, הישרה והגאוותנית ממנו – המדרכה.

המכונית / החנייה – עומדת לה בגאון בחזית ה"חדר" (שהפך לדירה שנהפכה לבית). במקום שפעם היו בו שיחי הרדוף, או היביסקוס פרחוני. כמה שיותר קרוב – ככה יותר נוח. רק לקפוץ, כשמתחשק, לחדרה או ל"משמר" – פיצה לילדים. שינתה מקצה אל קצה את גורלן של כמה מילים (ע"ע שביל). אבל גם הביאה כמה חדשות (מחסומים, עציצי תנועה, גבשושיות, הגבלות תנועה), וביטויי מרדנות מקומיים – נסיעה על מדרכות, עקיפות מחסומים וכניסה לרחבת הדואר). רק שלא תביא אתה את בת לווייתה האיומה – המילה "תאונה".

 

6 Responses to קצרים / אמיל זיידמן

  1. אלדד הגיב:

    אמיל שלום
    הינה תרומתי הצנועה לבקשתך, מקווה שהבנתי את הכוונה, המילה "הגשר" הכוונה כמובן לנקודה אליה הגענו כדי לחכות להסעה בקצה מגרש החניה מתחת לעץ המיילה ז"ל

  2. תמר לנג הגיב:

    העיסוק במילים הוא כידוע אחד מתחביביי, ואני שמחה שנמצא לי שותף לכך, אך דבריו משקפים פער גדול בינו, הקיבוצניק המתחפרט (או המופחדש), לביני. אמיל מוצא מפלט מהאמת המאכזבת, לדבריו, הגלומה במילה מופרט, שהיא חיקוי לבורגנות הזעירה, ומעדיף להתכסות בסגנון ה"שיחדש" האורווליאני. משהו מעין התחדשות-לאחור.
    הקיבוצניק החדש מחפש את החיים הטובים – פשטידות מהשכנים, חיק הטבע, שקט ופסטורליה וכן, מכונית ליד הבית.
    בת מצווה – עוד אחד מסממני ההתחדשות לאחור. וכי איזנ מצוות מתחילה לקיים הקיבוצניקית בת השתים-עשרה של עשתה קודם? קונה לה שמלה שחורה-קטנה ומפתה למסיבה?
    שביל ומדרכה – השביל מוביל לאנשהו, למשהו, למטרה מסוימת. המדרכה אינה אלא מקום לדרוך עליו, אולי גם דריכה במקום. הו מילים מילים.

  3. אדם הישראלי הגיב:

    מדידות – בגדים או פרצלציה?
    פעם… היינו מודדים פעמיים בשנה (חורף/קיץ) בגדים ב"מחסן" וכל מה שהיום עוד לא למדו בעולם על מחזור וקיימות בקיבוץ של פעם כבר שכחו.
    והיום… המודדים הם המפרצלים (מלשון פרצלציה) וקובעים הכל – וכמו שלמדתי בעלון הזה אפילו את בית הקברות!
    אם פעם המדידות מטרתן היתה לשתף ולהחליף בגדים, המדידות של היום מקבעות ומשייכות את הנכסים

  4. אמיל הגיב:

    תמר, אם לא שמת לב, הדברים נאמרו באירוניה, וכך גם ההתייחסות לשיח החדש והמכובס הנפוץ בקיבוצים, כמו גם האמירה ביחס למכונית ליד הבית. נראה לי שמרוב התנגדות ומאמץ להבדיל הבדלים ולתייג תיוגים, את מפספסת את העובדה שכנראה אין ביננו הרבה הבדלים.

    לגבי סוגיית היהדות, כאן אני מסכים שכנראה שיש הבדל משמעותי ביננו, אני לא בז ליהדותי ומנהגיה, אני מבקש לחדש ולקיים בתוכה משהו משמעותי לי, לצד ארחות חיים נעימים וטובים (מותר לקנות בגדים לבת מצווה – אין בכך חטא). אני רק יכול להביא מדברי חז"ל – "הפוסל – במומו פוסל".

  5. תמר לנג הגיב:

    אמיל, קודם כל כשאני כותבת משהו וקוראי אינם מבינים, אינני תולה את האשמה בהם דווקא. אשר ליהדות, גם אני איני בזה ליהדותי ומנהגיה, אך כנראה זו אינה אותה יהדות. קשה לי להבין איזו משמעות יש לחגיגת בת-מצווה שאין בעקבותיה קיום מצווה כלשהי, ובוודאי לא לשמלה הקטנה-השחורה המפתה שנקנית ונלבשת לכבודה.

  6. emil הגיב:

    תמר,
    לא תליתי בך את האשם על חוסר ההבנה, אלא הסברתי. את האשם, אם היה, תליתי במהירות שבה תייגת אותי לקבוצת הקיבוצניק ה"חדש" ושאר הביטויים. ראשית, מה עושה אותי הקיבוצניק החדש ואותך הקיבוצניקית הישנה? אם כבר שנינו חדשים באותה מידה. ואם בוותק עסקינן, אז אולי צריך לזקוף לזכותי גם כמה עשרות שנים של חינוך סוציאליסטי ציוני ? ובכלל ממתי זאת נהפכה להיות תחרות ציונים ותגיות ?
    לגבי שאלת היהדות, אין לי ספק שמדובר ביהדות אחרת, ואין לי שום בעיה עם זה, שבעים פנים לתורה. מה שאני לא מבין זה את התיאור הסקסיסטי של השמלה השחורה הקטנה, שאילו היה בא ממקלדתו של גבר, כבר מזמן הוא היה מואשם בדבר עבירה. הקישור בין דיון ערכי לכאורה בתרומתם של בני דור המצווה ובמשמעותה של חגיגת המצווה לבין אופן הלבוש של בנות בגיל 12 ומתן פרשנות סקסיסטית לכל הנושא הוא תמוה מאוד בעיני

להגיב על אמיל לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896