ה' (הצל"שניקית מבונקר הארכיון. כמו צל"שניקית טיפוסית אפשר לזהותה רק באות הראשונה של שמה הפרטי. ולא נזכיר מי היה הראשון לזהות אותה כך, הרבה לפני הענקת הצל"ש) אמרה להעלות כתבות באתר של העלון, כי זה נראה לה "כלי חשוב לקהילה בימים אלו". כאשר ה' (הצל"שניקית מבונקר הארכיון) אומרת, אני (בדרך כלל) עושה. אז הנה – פרק נוסף ביומן "קהילה במגיפה".

(בסוף, הכל מתחבר)

אוי, השמיכה, השמיכה. לא זו שאתם חושבים עליה, אלא זו הנפרשת ועוטפת כל מי שרץ בפרדס בימים אלו. אני רץ כאמור 3 פעמים בשבוע והיא עוטפת ומלטפת והריח, הריח, הריח שלה – אחת משש הסיבות היחידות לחיות בארץ הזו.

ובימים האלו, ברגעים האלו שלפני פסח, פרוש על הכל גם מה שרובין וגוטמן קראו "האור הכחול הכחול הזה", הבוהק יוצא הדופן של האביב.

קאט

(בסוף, הכל מתחבר)

חבר שמחובר לקבוצת הוואטסאפ של הצעירים והצעירים ברוחם בקבוץ ומחובר גם לפייסבוק של הקהילה, סיפר לי השבוע שאם היה לו שקל על כל פעם בה נכתבה המילה "מרגש" בשני המקומות החשובים הללו בחודש האחרון, הוא היה בונה תוך כדי הקורונה את שכונה ג' על חשבונו ועוד מעניק לכל זוג מאושר מנוי חינם שנה אצל תמיר פרץ ועוד היה נשאר עודף לכל העצמאים שיש להם פה קליניקות.

בלי טיפת ציניות, אמרתי לו שהמילה "מרגש" במאה ה-21 היא תחליף לשתי מילים חשובות שחיו ופעלו במאה ה-20 – "אהה" וגם "אהמממ". כלומר, אם אתם ילידי 1980 ודרומה, נסו להיזכר בשיחות כאלו או אחרות שהיו לכם במאה החולפת, בדרך כלל עם חמותכם או עם בעל המכולת שבסיומן, בדרך כלל, הייתם אומרים "אהה", או "אהמממ".

אז עכשיו אומרים "מרגש".

ויש לי דוגמה נהדרת – לפני כמה שבועות התקשר מאזין לאולפן התכנית "אופירה וברקו" (התכנית שבמאה ה-21 מחליפה את מה שהיה "האוניברסיטה המשודרת" במאה ה-20) וסיפר לשני הטאלנטים על כך שאחרי שהוא אוכל פול, יש לו בד"כ התקפות גרעפסים מטורפות וכדי להפסיקן הוא מאזין להם ואז העצבים מכבים את ההתקפה.

והגברת עונה לו – "וואללה? מרגש".

קאט

(בסוף הכל מתחבר)

אני מקפיד לרוץ כל פעם לפחות שעה, מה שאומר שיש הרבה זמן להרהורים ואחרי עשר דקות הכרחיות על מה יהיה ואיך להאכיל את כל הפיות בבית ואיך לעזאזל אחזור לקום בשעה 04:45 אחרי הקורונה, אני מתפנה לעיסוק החשוב והחביב יותר – נוסטלגיה.

ועכשיו כאמור לפני פסח, מה שאומר נקיונות, מה שגורם לי להפליג בסביבות 47-48 שנים אחורה.

קאט

(בסוף הכל מתחבר)

אביב על הדשא של ההורים, שבת בבוקר, אני בערך בן חמש. ההורים מארחים אורחים מתל אביב: איציק ששון ואשתו וישיש צמוק שבא עמם. כבר אז, בלי קשר לקורונה, לא ממש אהבתי אורחים כך שישבתי לי על הדשא במרחק מה ומדי פעם הגנבתי מבטים לעבר הישיש הצמוק.

איציק ששון היה סוחר אמנות שהיה חבר של אבא מהמילואים. והישיש הצמוק שבא איתו, שמדי פעם שם לב שאני מגניב בו מבטים, חייך לפתע חיוך נהדר ושאל לשמי. אמרתי שקוראים לי ליאור והוא שאל אם אני רוצה לראות משהו יפה וביקש נייר ועט.

התקרבתי והוא הזמין אותי לשבת על ברכיו.

ואז התרחש קסם. אני לא יודע כבר אם זה באמת מה שראיתי, או שאולי מרתף זכרוני קבע וייצר עבורי את התמונה הזו, אבל מאז אני יודע כי ישישים צמוקים יודעים לעשות קסמים.

בתנועה אחת, מהירה ובטוחה הוא הניף על הנייר את היד שאחזה בעט ולא הרים אותה עד שסיים. וכשהרים, היה על הנייר ציור מופלא – פיל בו נוהג עכבר קטן.

קאט

(בסוף הכל מתחבר)

בגיל 8 בערך הייתי הילד היחידי בכיתה שאסתר גרטנר הרשתה לו לקחת שלושה ספרים בשבוע מהספרייה שלה. יום אחד הוצאתי מהמדף ספר גדול עם עטיפה צבעונית מופלאה: "בארצו של לובנגולו מלך זולו". פתיחה אקראית של הספר ולעיני זינקו שניים שהכרתי כבר: הפיל וגם העכבר, באור הכחול הכחול הזה.

קאט

(בסוף הכל מתחבר)

כשסיים הישיש הצמוק את הציור, הוא חייך וכתב משהו למטה. הייתי בן חמש בערך ולא ידעתי לקרוא, אבל הוא הרים את הדף והקריא: "לליאור הצעיר מנחום הזקן".

קאט

(בסוף הכל מתחבר)

המשפחה שלנו, מכל האגפים, היא ייקית. מה שאומר שצריך להיות סדר, פיזי ומנטלי. לכן לא חיכו אצלנו אף פעם לסדר פסח. אחת לכמה זמן היינו עושים, בעידודם הנמרץ של ההורים, מה שנקרא "סדר במגירות". או בעברית: לקחת כמעט את כל הניירות שיש במגירות, להגיד שלא צריך ולזרוק, על-מנת לפנות לניירות אחרים שייזרקו בתורם.

כן, חדי המחשבה מביניכם ניחשו נכון.

גם הציור שנחום גוטמן צייר לי והקדיש לי, היה באחת המגירות הללו.

בריצות בפרדס ובכלל בחיים אני מהרהר לפעמים שאולי עדיף כך. אם הוא היה נשאר, בטח הייתי מתפתה מתישהו למכור אותו ואז הייתי מכה על חטא כל החיים, איזה אדיוט הייתי שמכרתי.

ומצד שני- נתקלתי בסוחר אמנות רציני לפני כמה שנים. שאלתי אותו כמה עולה רישום אורגינלי של גוטמן. אתם (לא) רוצים לדעת את התשובה.

קאט

(בסוף הכל מתחבר)

מרגש?