ה' אמרה להעלות כתבות באתר של העלון, כי זה נראה לה "כלי חשוב לקהילה בימים אלו".

כאשר ה' אומרת, אני (בדרך כלל) עושה. אז הנה – פרק נוסף ביומן "קהילה במגיפה".

אני ליאור ואני כותב בהשפעת הרבה ויסקי. יש הרבה מה לכתוב ואין כמעט הזדמנות, אז קבלו זרם תודעה סקוטי.

אנחנו בטיול שחרור קיטור עם השריף ושתי הנסיכות.

כולנו יורדים בכיוון הרפת ואז נעצר בגלישה חרישית רכב כהה. החלון נפתח וגבר במיטב שנותיו שכולכם מכירים נשען לאחור.

"נו, מתי עוד פרק? כבר נגמר הכל ואין מה לקרוא".

"תגיד", אני מתעניין בנימוס נחוש, "מה עם לקרוא ספר?"

הוא כאמור נשען לאחור, וכעת הוא עוצם עין בלתי מכוונת ואפשר לראות את גלגלי מוחו טסים עשרות שנים אחורה.

"פעם אחרונה קראתי ספר בכיתה ה'", הוא מעדכן אחרי כמה שניות של מתח. ואחרי עוד שתי שניות הוא ממהר להכריז "אבל של גלילה רון פדר!".

נרגעתי.

אני ליאור ואני כותב בהשפעת הרבה ויסקי. יש הרבה מה לכתוב ואין כמעט הזדמנות, אז קבלו זרם תודעה סקוטי.

במסגרת החלסטרה שחטפו עלי נשים במשפחתי שחלקן הודיע לי לא לכתוב אודותיהן יותר לאחר הפרק הקודם, בעקבות הצגה פומבית של לו"זיהן, משנתן ותגובותיהן, טענה אחותי שמכרתי אותן עבור תהילה חולפת – אבל איזו חולפת ואיזה נעליים.

מאז הטור האחרון אני לא יכול לעבור כמה מטרים בין תור המגיפה באספקה (קשה לי עם "כלבולית", תניה. בסבנטיז היה פח אשפה קטן על שולחנות חדר האוכל שנקרא "כלבוייניק")) ותור המגיפה של חדר האוכל בלי שאקבל צ'אפחות, חיוכים, חוות דעת על הכתיבה שלי ובקשות כמו זו שראיתם למעלה שלא לדבר על ה' שתוהה בנימוס וירטואלי איפה הפרק הנוסף.

עכשיו אכלתי אותה. יש ציפיות.

כדי לעמוד בהן ובכלל, בשל מצב אי-הוודאות, עשיתי מה שעושים בדרך כלל במצב כזה והצטיידתי בשפם.

יש לי שפם. אמיתי, לא של פורים.

כן, כן. שפמגיפה כזה, משהו סולידי המאפשר צליחה של מצבים קשים.

שפם, שפם, אבל על מה אכתוב? על זה שכמה ימים אל תוך המגיפה מתברר שאנשים מאבדים בריאות, עבודה, כסף ובעיקר את האשלייה המרכזית של כל בן אנוש –  שיש לו שליטה על החיים שלו?

לא, לא כותב על זה. אז אני יוצא לריצה.

אני ליאור ואני כותב בהשפעת הרבה ויסקי. יש הרבה מה לכתוב ואין כמעט הזדמנות, אז קבלו זרם תודעה סקוטי.

ההסכם הלא כתוב והלא מדובר ביני לבין שרון (שאסרה לכתוב עליה) אומר שכאשר אחד מאיתנו יוצא לרוץ  – השני נושא את העולם, השריף, הנסיכות וכל דבר אחר על כתפיו בלי לומר מילה גם אם יש מלחמה, מגיפה או סתם כולם הולכים מכות. ושנינו רצים שלוש פעמים בשבוע.

מאז תחילת השבוע משמשות אותי הריצות להרהורי מגיפה ולתצפיות קהילתיות. בריצה הזו, בה השמש נכנסת ויוצאת חליפות בין העננים, אני חושב על חוסן / שבריריות הקהילה, בייחוד בימים בהם מי שידביק אותך הוא כנראה בן / בת קהילתך. כן, יש כאן המון עזרה הדדית ורצון טוב, אבל הדחף הוא להסתגר מכולם, להתרחק מכולם – איך זה מסתדר עם קהילתיות?

גם הוראת ההנהלה היא "בידוד, בידוד ועוד בידוד". עוד מעט פסח, החג הכי דביק, אבל השתא תחגגו אותו מקסימום עם בני ביתכם, כשאתם מתבודדים ובודדים. מיד חושב על הציטוט שמאז ומעולם היה המרשים ביותר בהגדה. "עוד היום או מחר, יחלוק רוח קדים עם העיט, גופת אחרון העבדים".

יוצא בריצה מהשער שאחרי האצטדיון, מצד שמאל שדה שיבולים כמו שכתוב בספרים. כן, הקלישאות מיד עולות בראש של כל מי שכותב, החיטה צומחת שוב, האביב מגיע וכו', אבל אני מעיף מבט על פני השדה ובהשראת הציטוט מההגדה אני לפתע חושב שאפשר להבחין בקצה המרוחק של השדה בדמותו הגמלונית של "הקוצר הקודר" של ברוייגל וחרמש הנשמות שלו בידו, מחייך את חיוכו התמידי.

אחרי כמה עשרות דקות ריצה, השמש מגיחה מהעבים ואני פונה לשוב על עקבותיי. עובר בשער ומקיף את האצטדיון מדרום. אני מסתכל והשער שלו פתוח לרווחה. אני מחליט לעבור בבית.

בין 1975-1985 זה היה ביתי. אמנם השני, אבל ביתי. (בשנת 1985 הפכה לבנון לביתי השני במסגרת פרוייקט שינוע ושיכון לצעירים של אדם בשם אריאל שרון, אבל על כך ביום הזכרון).

לא דרכתי פה כמה עשורים, אבל כמו מיליון פעמים בעבר, אני עולה בצעד קל על הדשא ומקבל מיד לפרצוף וללב את הרוח שנושבת רק כאן, את הרוח המיוחדת הזו אין באף מקום בעולם. כל מילימטר של הדשא הזה נושא אלפי זכרונות וכל צעד מציף אותם. הנה הקו הימני עליו שעטו יובק'ה נבון, עפר שגיא ואורן זיו, הנה הנקודה המדוייקת ממנה כבשתי את הנגיחה האדירה נגד טייבה. אני בתוך ה-16 כעת, מתנשא אל-על, לוקח את הראש אחורה ומשחזר את השער הזה.

מולי חדרי ההלבשה של אז. נראים בול אותו הדבר. הם נעולים ויש דממה, אבל מהחלונות המסורגים שלהם שואגים אלי אלפי רגעים מאושרים, מייאשים, שמחה, שמחת עניים, צרחות, דמעות כאב ודמעות שמחה, תדרוכים ,חיוכים, חיים ומתים.

אני פונה לכיוון החצי והדמעות הן כנראה מהזיעה שגולשת לעיניים.

והנה מילימטר מיוחד על הדשא. יום אחד, סביבות 1978, הוחלט לצלם את קבוצת הילדים המבטיחה שהיינו. קיבלנו תלבושת חדשה, יוני פרינץ עם 8 מ"מ וחגי דור עם איזו "נייקרומט" משוכללת תיעדו הכל. והביאו גם מסרקים, כדי שניראה טוב בתמונות. הסתרקתי שש פעמים בחיים שלי. זו הייתה הפעם השישית והאחרונה. (יש תמונה)

אחרי התסרוקת ולפני השפם

אני ליאור ואני כותב בהשפעת הרבה ויסקי. יש הרבה מה לכתוב ואין כמעט הזדמנות, אז קבלו זרם תודעה סקוטי.

עכשיו ערב שישי, מדליקים נרות שנשארו מחנוכה ומכינים פוקאצ'ה מהמסעדה של דוד יזהר (יש תמונה). קו האספקה שלו שומר על כולם מגוויעה בימי המגיפה.

אפרופו וויסקי, החומר היחידי המאפשר התנהלות בימים כאלה. המפלס ירד בצורה מסוכנת. גמרנו את כל החומרים הטובים ונזקקנו להעמיק אל תוך המרתף כדי למצוא חצי בקבוק "גרנט'ס" שעמית השאיר לנו כשנסע לרילוקיישן בג'ורג'יה (יש תמונה). בחנוכה חשבנו לעשות מזה גוזניק. מזל שירדנו מזה.

לפני כשעה הוצאנו קריאה נואשת ונרגשת בכל רשתות השידור למילוי מצברי הוויסקי. הקורונה מעולם לא נראתה מאיימת יותר.

כרגע כל מה שנשאר לנו זה שפם.

אני ליאור ואני כותב בהשפעת הרבה ויסקי. יש הרבה מה לכתוב ואין כמעט הזדמנות, אז קבלו זרם תודעה סקוטי.

יומן מגיפה, יתכן ויהיה פרק נוסף