הייתי ילדה שאהבה חברה של מבוגרים ולישון אצל סבא וסבתא ביום שישי היה אחד מהבילויים המועדפים עלי. במקום להירדם עם הראש לקיר בבית הילדים, הייתה לי הזכות לישון ביניהם בלילות שישי. היינו נרדמים שלושתנו על המיטה שלהם, אחרי החדשות עם חיים יבין והיומן ואחרי פסוקו של יום – כשסבא שלי היה קורא ביחד עם האצבע המורה פסוק אחרי פסוק, בהטעמה. מילה במילה.

היום, שנים אחרי, אני מבינה שזו הייתה נגיעה בילדות שלו ובאביו שלימד תורה, באמונה שהשאיר מאחור.

בשעה שלוש בבוקר סבתא שלי הייתה מנערת את הסבא הישן שלי. יד ארוכה מעל הגוף הישן שלי. ’קום דב! צריך לעשן!’ היא הייתה פוקדת והוא, צייתן תמיד, היה פוקח עין אחת ושולח יד לצד המיטה, מוציא שתי סיגריות שרתון (או שזה היה סילון) לו ולה ומצית.

וכך הם היו מעשנים ביחד בדומיה כשאני באמצע המיטה, ממתינה בעיניים פקוחות שיסתיים הריטואל. בסופו הם היו מכבים את הבדלים וחוזרים לישון. ככה בכל לילה. גם כשישנתי בבית הילדים.

שנים אחרי, ניסיתי להבין מה היה המנהג המוזר הזה, הצורך להעיר אותו רק בשביל שישכב לצידה ויעשן איתה בדומיה.

כשכבר התבגרתי בעצמי, הבנתי שאולי היו לה נדודי שינה, אולי של גיל המעבר והיא פשוט רצתה חברה והוא תמיד היה שם, לצידה.