הצמד: בית + "זכות" בנייה כנראה נראה לרבים מחברי גח"א כצמד טבעי, הגיוני, ברור ומתבקש כמעט. אולי כי לזה הורגלנו ב- 12 השנים האחרונות. אולי כי נאמר שזה הכי שוויוני. אולי כי נאמר שזו הדרך היחידה לחלק את מגרשי הבנייה.

מטרת רשימה זו היא להראות שהצמדת בית ל"זכות" בנייה היא הצמדה לא טובה, לא טבעית ובטח ובטח לא הכרחית. ואולי הכי חשוב  – לגמרי ברת שינוי ותיקון.

אין ברירה – קצת על תקנונים

במועד ההפרטה ב2002 גח"א קיבלה החלטה על שיוך דירות החברים. תקנון האגודה של גח"א (שהינו תקנון ה"על" – אם תרצו ה"חוקה" של הקיבוץ) קובע כי כל חבר שהיה בין החיים ביום הקובע זכאי לבית מגוריו וזכאי להורישו ליורשיו. כמו כן, נקבע שיוך של הנכסים היצרנים. בנוסף, סעיף 44ג לתקנון האגודה שלנו קובע שהקצאת מגרשי הבנייה צריכה להיעשות תוך "שוויון בין צאצאי היחידות המשפחתיות בקיבוץ ותוך עדיפות לבני הקיבוץ".

הכלל הבסיסי של חלוקת מגרשי הבנייה הופיע לראשונה בתקנון קליטת בנים הראשון מ-2005. שם נקבע כי כל בית אב שהיה קיים ביום הקובע יקבל בנוסף לבית החבר גם "זכות" בנייה. בכך למעשה נוצר הצמד בית+"זכות" בניה.

חשוב לציין כי בתקנון האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ המתחדש) היום הקובע מתייחס רק לדירת החבר ואין כל התייחסות לקשר אפשרי בין היום הקובע לבין מגרשי הבנייה.

כפי שאראה בהמשך המבנה הקיים אצלנו של בית+"זכות" הינו מבנה מאוד ייחודי ואף חריג בנוף הקיבוצי.

למה גרם "צמד לא חמד" פה בקיבוץ

במבט ראשון הכלל של 'זכות בניה' נראה לכאורה מאוד שוויוני – מגרש אחד לכל בית אב. אך למעשה תוצאת כלל זה מאוד לא שוויונית; משפחות ששפר מזלן ואחד מהסבים היה עדיין בחיים ביום הקובע זכו בבית של הסבא/תא, ב"זכות" הבנייה של הסבא וב"זכות" הבנייה של ההורים. לעומת זאת, לכל שאר משפחות החברים ניתנה זכות בנייה אחת. לכאורה דבר שרירותי לחלוטין – תאריך פטירת החבר – קבע את מספר הזכויות (אפס או שתיים) וזאת מבלי להתחשב בפרמטרים כמו מספר שנות ותק, גיל הכניסה לחברות, מספר שנות עבודה ותרומה לקיבוץ וכדומה. מאמרו של אורי מירון 'המספרים שמאחורי זכויות בניה לבני משק' מתאר את חוסר השוויון ואי הצדק שנוצר בעקבות הסדר זה.

כיום קיים בקיבוץ מצב מאוד בעייתי: יש משפחות להן אפשרויות לשלוש ולעיתים אפילו לארבע בנים ממשיכים (שכולם נחשבים "בנים ראשונים"), בעוד למרבית המשפחות יש אפשרות לבן ממשיך אחד בלבד.

התרשים הבא ממחיש את העיוות הגדול שנוצר בעקבות הצמדת "זכות" בנייה לשיוך בית החבר:

כיום, לאחר שמרבית דור ההורים הלך לעולמו, מחזיקה קבוצה קטנה יחסית של 27% מחברי קבוצת ה-400 ב- 50% מאפשרויות הדיור (בתים+מגרשי בנייה).

כמו כן, עולה קושי נוסף עם כך שבנים שהוריהם עזבו זה מכבר את הקיבוץ ופדו את דמי העזיבה זוכים לבנות את ביתם בשכונת ההרחבה בגין סבם או סבתם (וזאת בנוסף לבן משפחה אחר שיורש את בית הסב) כאשר בני קיבוץ אשר הוריהם חיים פה והם עצמם חיים פה כל חייהם אינם זכאים אפילו להירשם לבנייה בשכונה. כך נוצר מצב שיש בתי אב שחיים פה כל חייהם שהכניסו את משכורתם לקיבוץ במשך שנים ארוכות במקום לעשות לביתם ולהם יש בן ממשיך אחד, ומנגד בתי אב שעזבו לפני שנים ולהם שני בנים שזכו לבנות את ביתם בקיבוצנו. האם זה מתקבל על הדעת?

כאן המקום להעיר הערת אגב לגבי כל משפחות החברים שכבר נקלטו בקיבוץ וחיות בו כיום. אני מבינה את הרגישות שמתעוררת בקרב חברים שהגיעו לקיבוץ ונקלטו בו בשל השיטה הנהוגה בו עד היום. אין דברי מכוונים חלילה כנגד אף חבר/ה או משפחה. כל החברים שכבר התקבלו הם חלק בלתי נפרד מהקהילה של הקיבוץ. זכינו באנשים נפלאים. כולם אהובים ורצויים. ביניהם גם לי יש חברים טובים. עם זאת, מותר לנו לבצע חשיבה מחודשת ולהחליט שמגרשי הבנייה מיועדים בעדיפות ראשונה לבני הקיבוץ ובעדיפות נמוכה יותר לבנים שהוריהם בחרו לעזוב את הקיבוץ.

דבר נוסף, המדגיש ביתר שאת את האבסורד הטמון במצב הנוכחי, מתייחס למשפחות שמוכרות את בית המגורים שירשו – מכירת דירות יורשים (מדובר במשפחות שעזבו את הקיבוץ זה מכבר). כך למרות שהמשפחה בחרה לפדות בכסף את השווי הכלכלי של בית המגורים שירשו הם עדיין מחזיקים ב"זכות" בנייה בהרחבה. קיימת אפשרות שקבוצה זו תרצה להשתמש ב"זכות" הבנייה כדי לייצר לעצמה רווח נדל"ני נוסף (לדוגמא בניית בית והשכרתו לשנים ארוכות מבלי להתגורר בו) וזאת על חשבונם של בני קיבוץ שאין להם מקום מגורים. האם כך אנו רוצים לחלק את משאב הקרקע הכל כך יקר לנו? היעלה על הדעת שניתן לתרחיש כזה להתממש?

לסיכום, משפחות היורשים שהיה להם סב או סבתא מייסדים שהיו בין החיים ביום הקובע מקבלים היום יתרון מוגזם ובלתי צודק. הם יורשים 1. בית. 2. "זכות" בנייה. 3. את הנקודות של הסבא/סבתא בנכסים היצרניים. בנוסף יש להם גם 4. "זכות" בנייה שלהם עצמם. זהו יתרון מוגזם ולא פורפורציונלי שגרם לעיוות קשה ולאי צדק משווע בחלוקת משאב הקרקע בין משפחות הקיבוץ. כמו כן נכדים שאינם בני קיבוץ נכנסים היום לבנייה בהרחבה בעוד לחלק לא מבוטל מבני הקיבוץ אין כלל אפשרות להירשם לבנייה.

יש לציין שמצב זה סותר את תקנון האגודה שלנו אשר מתווה חלוקה שוויונית של מגרשי הבנייה בין הילדים במשפחות הקיבוץ ותוך עדיפות לבני הקיבוץ.

אין חולק שמשפחות היורשים צריכות לרשת את בית המגורים של הסבא/סבתא. ירושת הבית בצירוף ירושת הנקודות בחלוקת הנכסים היצרניים מקנים כשלעצמם יתרון גדול למשפחות היורשים על יתר משפחות החברים שלא זכו לרשת את הוריהם המייסדים. כמו כן, חשוב להבין שיורשים אשר נכנסו לגור בדירת המגורים של סבם יהנו, ככל הנראה, במסגרת השיוך הקנייני מהנחה של מאות אלפי שקלים על מרכיב הקרקע, לעומת הבנים הבונים בהרחבה. הנחה זו תהווה הטבה משמעותית נוספת למשפחות היורשים.

מה קורה בקיבוצים אחרים?

לאחר שהבנתי את הבעייתיות הגדולה בשיטת הקצאת מגרשי הבניה בקיבוצנו יצאתי לבדוק מה קורה בקיבוצים אחרים. כיצד מתייחסים למגרשי הבנייה? כיצד מחלקים את המגרשים?

התקשרתי (בעזרת מספר חברים נוספים) לכמה עשרות קיבוצים. הקיבוצים נבחרו באופן שרירותי לחלוטין. במרבית הקיבוצים קיים תקנון קליטת בנים אשר מחלק את מגרשי הבנייה בין בני הקיבוץ לפי כללי תור ובהתחשב במשפחה הגרעינית. כללי התור משתנים מעט מקיבוץ לקיבוץ אך הבסיס דומה; בן קיבוץ שאין לו אח חבר קיבוץ ידורג לפני בן קיבוץ שכבר יש לו אח חבר קיבוץ. וכן הלאה – בן קיבוץ שיש לו אח אחד שהוא חבר קיבוץ ידורג לפני בן קיבוץ שיש לו שני אחים חברי קיבוץ. כמו כן, במרבית הקיבוצים הוותק של ההורים נלקח בחשבון. המאפיין הבסיסי הוא שבכל קבוצת בנייה כל בני הקיבוץ יכולים להירשם. על פי רוב, מגרשי הבנייה מיועדים לבני הקיבוץ ורק אם יש מקום פנוי ניתנת אפשרות הרשמה לנכד שאינו בן קיבוץ.

להלן רשימה חלקית של קיבוצים מופרטים (מתחדשים) שבהם אין הצמדה של בית+"זכות" בנייה, אלא הקצאת מגרשים לפי כללי תור:

משמר השרון, עין החורש, גבעת השלושה, העוגן, המעפיל, מענית, עין שמר, יקום, גליל ים, רמת הכובש, הראל, צרעה, מזרע, עין כרמל, גבעת ברנר, רמת השופט, כפר גלעדי, דגניה א', נירים, מבוא חמה, דורות, יפעת, חפצי-בה, גת, מעין צבי, הסוללים, אלונים, מצר, איל, חניתה.

לסיכום, הופתעתי לגלות ששיטת החלוקה של מגרשי הבנייה אצלנו היא נדירה ביותר בנוף הקיבוצי ונראית כמו המצאה מקומית של גח"א.

אז מה הלאה?

לקיבוץ יש כיום למעלה מ180 מגרשי בנייה למימוש בטווח זמן של 15 השנים הקרובות. בנוסף יש עוד 100 מגרשי בנייה פוטנציאליים, שצריך להגיש בקשה בכדי להשיגם, וזאת בכדי להגיע ליעד הגידול של 650 משפחות. משמע, מרבית הבנייה ומרבית קליטת הבנים עוד לפנינו.

כשעומדים בנקודת הזמן הזאת ובוחנים בעיניים פקוחות את כלל חלוקת מגרשי הבנייה הקיים אצלנו, אשר קושר בין שיוך בית החבר לבין הקצאת מגרשי הבנייה, אי אפשר להמשיך ולהתעלם מהבעייתיות העולה ממנו. אי אפשר להתעלם מכך שספורים מאוד הם הקיבוצים שקיים בהם הסדר זה. ולא בכדי.

אם לא נעשה שינוי, הפער ואי השוויון בין המשפחות בקיבוץ יעצים ויגדל. אם נרצה להודות בכך אם לאו, הקרע החברתי הקיים בלאו הכי יגדל ויתעצם. בנוסף, נמשיך למסור מגרשים יקרים לבנים חיצוניים שהוריהם עזבו את הקיבוץ, בעוד לבני הקיבוץ עצמם אין פתרונות דיור.

בכדי לטפל בבעיות העמוקות שנוצרו לא ניתן להמשיך בשיטת טלאי על טלאי. אין מנוס מלבצע שינוי יסודי ולנסח מחדש את כללי חלוקת המגרשים. יש ליצור לעצמנו שיטה הגיונית, סדורה וברורה שתשאף ככל הניתן לחלוקה שוויונית של משאב הקרקע בין משפחות הקיבוץ. כמובן שאין ולא יהיה צדק אבסולוטי אבל להשאיר את המצב הקיים בו המיעוט מתעשר על חשבון הרוב זה פשוט בלתי הגיוני.

ולשאלה האם בכלל ניתן לשנות? בטח ובטח שניתן. כפי שניתן לשנות החלטות וכפי שניתן לשנות תקנונים גם כאן ניתן לשנות ולתקן. לא צריך לחשוש מכך. התקנון הקיים איננו גזרת גורל שאנו חייבים להמשיך ולחיות עמה. זה טבעי לגמרי לנסות שיטה מסוימת שנראית על פניו הגיונית ובבוא היום אם זו מתבררת כשגויה לגשת ולתקנה. כך נעשה במוסדות רבים. אם תרצו דוגמא פשוטה כך גם נעשה בכנסת כשיש צורך בתיקוני חקיקה. למעשה גם אצלנו תקנון הקליטה הראשון מ2005 עבר שינוי מהותי ב2010 ושוב הושלם ב2013. לכן ניתן וצריך לכתוב תקנון קליטה רביעי שיהיה נכון וטוב.

אני מבינה שלקבוצת משפחות היורשים דברי יכולים להיתפס כקשים ולעורר רגשות ואמוציות רבות. לכן אני מזמינה אתכם לבצע תרגיל מחשבתי קצר: עצמו עיניכם ודמיינו מצב שבו לא היה מתמזל מזלכם לרשת את הוריכם. מצב שבו יש לכם אפשרות לבן ממשיך אחד בלבד בעוד לאחרים בקהילתכם יש שלושה בנים אשר זוכים לאפשרויות דיור בקיבוץ. איך תרגישו כשהקיבוץ יגיד לכם שאין לבנכם זכות אפילו להירשם להרחבה בגלל שאחותו כבר בנתה, בעוד 'נכד', שלא גדל כאן יכול להיכנס להרחבה למרות שאחותו, שגם לא גדלה כאן, כבר חברה ומתגוררת בבית שירשה מסבה? נסו את התרגיל המחשבתי הזה לרגע קצר. עכשיו נסו לחשוב על כך שאפשר ליצור מצב הרבה יותר מאוזן לכלל הקהילה.

בדומה לנעשה במרבית הקיבוצים, אפשר לחשוב על שיטה בה כל קבוצת בניה תיפתח להרשמה חדשה. כל בני הקיבוץ יורשו להירשם. יקבעו כללי תור פשוטים ברורים ושוויוניים. למשל – משפחה שטרם הכניסה בן ממשיך לחברות קודמת למשפחה שכבר יש לה בן חבר (בן ראשון לפני בן שני, בן שני לפני בן שלישי), ותק ההורים, עדיפות לבן קיבוץ על פני מי שאינו בן קיבוץ וכדומה. [יש להדגיש שגם לאחר השינוי הנ"ל יש למשפחה יורשת אפשרות אוטומטית לשני בנים ממשיכים אחד בהרחבה ושני בבית המגורים של הסב/סבתא. הבן השלישי יוכל להירשם להרחבה אך מבחינת התור הוא ימוקם אחרי בן שני של משפחה אחרת.] אלה כמובן דוגמאות בלבד. אין להקל ראש בכללי התור ויש לנסחם לאחר חשיבה רצינית ומקיפה שלוקחת בחשבון את מכלול השיקולים הרחב ביותר האפשרי.

לסיכום, כלל חלוקת מגרשי הבניה בקיבוצנו יצר דה-פקטו מצב מאוד מעוות ולא שוויוני. מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם תקנון האגודה של הקיבוץ אשר מתווה חלוקה שוויונית ומתן עדיפות לבני הקיבוץ (כמובן שתקנון האגודה גובר מבחינת ההיררכיה על תקנון הקליטה). לאחר בחינת המצב אני סבורה שיש ליישר קו עם מרבית הקיבוצים ולשנות את כלל הבסיס של חלוקת המגרשים. לאחר קבלת מספר חוות דעת משפטיות הבנתי שאין מגבלה משפטית לשינוי. למעשה ללא טיפול בכלל החלוקה הבסיסי לא ניתן יהיה לעשות תיקון מהותי.