וואו, כמה התאמנו. כל יום התאמנו המון. קילומטר, שניים, עשינו את כל הסגנונות הנדרשים לצליחה הגדולה. חזה שחינו וחתירה לא מעט וגם פרפר וגב. מלכי הבריכה של גרשון הפכנו בחודשים האחרונים.
טוב, לא לגמרי. וגם לא כולנו. ולא כל הזמן, ובטח לא קילומטרים. וסגנונות? פרפרים יש בשמיים והרגליים והידיים שלנו היו בדרך כלל ביבשה ומדי פעם נגעו קצת במים כי "חייבים להתאמן, אחרת איך נצלח את הצליחה"?
טוב, זה לא היה פשוט אבל נתחיל מההתחלה.
יש לנו בבית מנהג יפה אותו התחלנו עם אופיר בתנו הבכורה. אנחנו עושים 12 חוויות בת-מצווה, שונות ומגוונות, מכירים דרכן את הארץ, בעיקר נמצאים המון ביחד ופעם בחודש, במשך שנה, מגיל 11 ועד 12 מעניקים לעצמנו רגעים משפחתיים מגבשים למדי.
צליחת הכינרת נבחרה להיות אחת החוויות בשנת הבת-מצווה של אלה. ומה לעשות, בשביל חוויות צריך גם לעבוד לפעמים ולהתכונן ולהתאמץ ואנחנו מוכנים להישבע שכמה פעמים טובות עשינו אימונים קדחתניים בבריכה ובעיקר נורא התרגשנו.
איך נסיים קילומטר וחצי של שחייה בכינרת? ואם מישהו יהיה עייף ולא יצליח יותר לשחות? ומה אז?
השתדלנו לשמור על אופטימיות. על זה תמר אחראית כמעט באופן בלעדי בבית.
אחרי חודשים ארוכים ומייגעים, הגיע היום הגדול. 19 בספטמבר, יום שבת.
שמנו שעון לחמש לפנות בוקר והילדים הלכו לישון נרגשים, עשינו בלילה כמה סנדוויצ'ים לדרך ולקחנו גם פירות ובארבע בבוקר כבר התעוררנו כי מי יכול לישון שעוד רגע הוא כבר צריך להיות על הרגליים ובתוך המים ואלוהים יודע אם יהיו פקקים בדרך ואם מישהו יצטרך ללכת לשירותים. קצב הלב, כפי שאתם מבינים היה כבר עמוק באגם הלאומי ואנחנו שרנו רוב הדרך גם את השירים העכשוויים של הילדים רק כדי לא להסגיר שגם אנחנו מעט נרגשים ואולי גם קצת מפחדים איך בדיוק נעבור את היום המיוחד הזה.
אחרי נסיעה חלקה הגענו לחנייה ההמונית ליד קיבוץ מעגן ושמנו שם המון קרם שיזוף שלא נישרף ושתינו עוד מים שלא נתייבש והגענו לצליחה וירדנו לחוף.
וואו. הנה זה מתחיל. נשימה עמוקה. על החיים ועל החתירה.
דווקא התחלנו טוב. היתה התלהבות ושחינו כמו גדולים. מי בחזה ומי בחתירה. חלקנו אפילו נתנו קצת שואו יפה בפרפר מהוקצע היטב.
אז זהו. שאחרי 250 מטר יש רפסודה מיוחדת להפסקה יזומה ונדרשת. ברור שהשתמשנו בה. ישראלים אמיתיים לא מפסידים אטרקציות ובטח לא פוסחים על איזון של שרירי הלב והריאות. לקחנו נשימה ארוכה ויצאנו שוב לדרך.
אל חשש. כל 250 מטר יש רפסודות עצירה ולמדנו לנצל אותן היטב. אנחנו ועוד אלפים מיוזעים. סליחה רטובים ועייפים.
בתום מנוחה קצרה שוב שעטנו במים לעבר המטרה הסופית שהיא כמובן השוקו והלחמנייה בתום המקצה. לא סליחה, לסיים, לסיים כמו גדולים. ברור…
התחלקנו לקבוצות שחייה קטנות. שחינו זה לצד זה, חלקנו דחפו קדימה לעיתים ואחרים היו בקצב שלהם.
עברה שעה. הילדים שחו מדהים. עוד קצת חזה. ועוד מעט חתירה. והנה הרפסודה הבאה והם בכלל הציעו שלא נעצור הפעם. "די, בואו נמשיך, אנחנו רוצים להגיע כבר לסוף". שאלנו אם יש להם כח. הם ענו ללא היסוס: "ממשיכים".
אחרי שעה וחצי בערך היינו קרובים כבר לסוף המיוחל בחוף צמח. עוד 250 מטר ועשינו זאת!.
מאמץ אחרון. עבודת רגליים. עוד פעם ידיים קדימה. צלילה קטנה אחרונה.
אנחנו בחוף! בחוף מבטחים….

עובדים חרוצים מעמק הירדן שעמדו בשמש הקופחת בחוף צמח העניקו לנו מדליה יפה. וגם שוקו ולחמנייה וגם חטיף מזין. היינו מבסוטים לאללה מעצמנו. תחושה של אלופים הייתה לנו.
זאת הייתה חוויה אדירה. אחרי חודשים ארוכים של הכנות והרבה תעצומות וכוונות טובות ישבנו כמה דקות לנוח ולספר חוויות האחד לשני. וגם ידענו היטב: אנחנו נחזור, קרוב לוודאי, גם לצליחה בשנה הבאה. עדיין לא ברור באיזה הרכב, מי וכמה אבל בואו נניח לזה כעת.
אוטובוס ממוזג לקח אותנו לחנייה ומשם נסענו הביתה. בדרך הארוכה מהכינרת לעמק שלנו, שוב שמענו שירים של הילדים. הפעם שרנו בלב שמח. ורגוע. רגוע מאוד.