פרשת בא היא הפרשה השלישית בספר שמות.
בפרשה הקודמת, פרשת וארא, משה ואהרון מטילים על המצרים את שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצריים, ובפרשת בא, הפרשה שלנו, מסופר על שלוש המכות האחרונות. מכת הארבה, שבעקבותיה נאכל כל היבול החקלאי, החושך, ומכת בכורות, הקשה מכולן, בה מומת במצרים כל בכור. הטלת מכות אלו מכשירות את הדרך ליציאה למסע בו נקראים משה ואהרון להוציא את בני ישראל מארץ מצרים בן לילה.
פרשה זו גם עוסקת בפירוט דיני קורבן הפסח, מצוות קידוש בכורות, מצוות יציאת מצריים והנחת התפילין.

ככל שאני חושבת על זה, רגע היציאה נראה לי דרמטי במיוחד.
כמה חשוך וחשוף ורע צריך להיות על מנת להיות מסוגל לגייס כוחות למסע.
כמה קשה לעזוב את סיר הבשר בלי לקחת כמעט שום דבר.
מה צופן בחובו המדבר –
רעב וצמא, הרפתקאות ותלאות, עמידה בניסיון, ושכחת העבר?
ומה בדבר ארבעים שנה?
חילופי דור, או שניים, נכדים שלא ידעו את יוסף, תקופת מעבר…
ומה באמת חשוב במסע גיבוש הזהות?
אולי מן ושלו וטל משמים לשם הישרדות, ולא מעט נחישות,
ואולי שק ערכים, וצניעות, והרבה אחריות ומנהיגות.
לא מטוס, לא סיגר, לא כבוד ושחיתות…
ובמדינתנו אנא אנו באים…
איך נציל מארבה הזיהום והשררה את הטבע ואת החקלאות?
ומחושך הכיבוש – פיצוי- בינוי – פינוי
כיצד נפיק את הטוב, בלי שאף בכור, משני העמים, או בן משפחה
לא יקפח חייו על מזבח השנאה?
וכאן ועכשיו, במסע שלנו, מסע הקהילה
ברגעים לא ברורים של בלבול ושיוך,
בין קניין ובנין, וזכויות אדמה ואדם,
ננסה לזכור כי לחברותא, לרוח, לתרבות
ולהידברות בין חבר לחברה
אין לנו כל חלופה.