רענן רז

"עשרת ימי תשובה בשבילי הם בין ערב יום השואה לבין ערב יום העצמאות", מצהירה פרופ' חנה יבלונקה, היסטוריונית וחוקרת תולדות עם ישראל, בראיון שהתפרסם ביום השואה האחרון ב"קפה דה-מרקר". ואכן, אנו עוברים ימים בעלי משמעות רוחנית, יהודית ולאומית עמוקה. פסח, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, וכל זאת תוך סחרור אינסופי של אירועים עולמיים וארציים: מצרים, סוריה, הסכם פת"ח-חמאס, בן-לאדן, שביתת הרופאים המתפתחת בהדרגה ומה לא.

ייתכן שיכלתי להימלט מעיסוק בכל אלו, לולא רק הייתי אחד מעורכי העלון. אך השאלות של אנשים שונים הקשורים לעלון בדבר תאריך יציאת הגליון החלו לעלות כבר לפני יותר מחודש, ועמם הצורך שלנו לקבל החלטה. אנו משתדלים להוציא את העלון בערב חג, אם יש כזה באזור, והנה ממתין לו יום העצמאות בבטחה בלוח השנה שלנו, כאשר בצמוד לו ניצב כמו תמיד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

אני מודה, מעולם לא השלמתי עם ההחלטה להצמיד שני ימים אלו. סבתי עליה השלום איבדה את בנה (אחיה של אמי) במלחמת ששת-הימים, ומאז לא ידעה שמחה אמיתית מהי. כפי שמקובל להגיד, כל יום היה עבורה יום הזיכרון, אך יום הזיכרון עצמו – היה כמובן הקשה מכל. והנה – בו ברגע שחולפת לה היממה, היא נדרשת לעשות "סוויץ' בראש" יחד עם כל מדינתה, ולהמיר את העצב האינסופי בשמחה על הקמת המדינה, לצאת במחולות ולהתפעל מן הזיקוקים. אבל אנחנו איננו מכונות אלא בני אדם, והסוויץ' לא קיים. כפי שכתב כבר נתן זך, באחד משיריו האירוניים ("נגד עצב", מתוך "אנטי-מחיקון"):

מעל הכל יש לדייק בשמחה.

לא לשמוח בטרם עת

אבל לשמוח בזמן, בלי חשש

אבל זוהי המציאות שלנו – יום העצמאות תמיד יבוא בצמוד ליום הזכרון, תמיד יימצאו מי שיזכירו שזה צימוד אכזרי, אך כמו דברים רבים במדינתנו – נמשיך הלאה. ומה הלאה? מהו אותו יום עצמאות עבורנו, כיום? מספר מוטי זעירא בספרו האחרון, "מקומי" (עמ' 182-3):

"…שמחת העצמאות… שהוציאה המונים אל הרחובות והרקידה אותם במעגלי הורה עד אמצע הלילה – שככה. רגעי השיא של ערב יום העצמאות… אינם עוד מרגשים. החוסן הלאומי אינו נבנה רק מהפגנת כוח. הסולידריות בין חברי הקולקטיב נפגמת והולכת לאורך השנים, והמדינה, שתפקידה לבנות בפועל, לא במילים, אחריות חברתית וערבות הדדית – מתנערת מתפקידה."

את ביקורתו החריפה כלפי המציאות, במקרה זה כלפי המדינה, ובמקרים רבים בספר – כלפי הריקנות התרבותית והרוחנית של החינוך המפא"יניקי הצברי, מביע מוטי בעדינות רבה. הוא מעדיף, בספרו כמו בחיים, להתרכז בעשייה ולהמעיט בביקורת. אני חושב, עם זאת, שבימים כגון אלו עלינו להישיר מבט אל המציאות, ולשאול את עצמנו היכן אנו חיים.

מדינת ישראל של היום, ביתי והמקום היחידי בעולם בו לא אהיה זר, היא מדינה אכזרית. זה אולי לא פופולרי ולא חכם לומר זאת ביום העצמאות, אבל ניתן לראות זאת כמעט בכל אשר נפנה. זה אגב לא אומר שתושבי המדינה הם אנשים אכזריים, הכוונה היא להתנהגותנו כמדינה.

הזכרנו את יום השואה – הסתכלו כיצד מתייחסת המדינה לניצולי שואה החיים בקרבה. חלקם נאלצים להעביר את שנות חייהם האחרונות בתנאים מחפירים, חסרי כל, בעוד שקיימים כספים רבים במערכות שונות שיכלו לעזור להם לסיים את חייהם בכבוד. ראו כיצד מתייחסת המדינה כיום למשפחות שכולות, לנכים ולמשפחות השבויים והנעדרים. ראו כיצד היא מתייחסת לעובדי מערכת הבריאות – רופאי בתי"ח, עובדי ומתנדבי מד"א, חוקרים ואנשי המקצועות הפרא-רפואיים (כגון העובדים הסוציאליים), וכיצד היא מתייחסת לחולים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם בשפע (נסו למצוא מקום במחלקה פנימית, שלא במסדרון). כיצד היא מתייחסת למורים ולמחנכים (או יותר נכון לומר – למורות ולמחנכות), מי שיקבעו יותר מכל מגזר אחר את עתיד המדינה.

וכאן נכנס האלמנט השני שברצוני להעלות, והוא תוצאות מעשים אלו. כי לכל המעשים הנ"ל יש משמעות מעשית: הם גורמים נזק בל יתואר לחוסנה החברתי והכלכלי של המדינה. חינוך גרוע, מערכת בריאות בקריסה, יחסי חוץ בלתי נתפסים לנוכח קטסטרופה מדינית, דמוגרפיה המשתנה במהירות לטובת מגזרים שהשתתפותם בכוח העבודה מועטה – לאן בדיוק אמור כל זה להוביל אותנו?

ובכל זאת – גליון חג! בוודאי ישאלו אותי – ומשהו טוב אין לך להגיד? אתה חושב שבמקומות אחרים יותר טוב? ובכן, לא תמיד, אבל זו אינה הצדקה לשום דבר. עם זאת, יכול להיות שבנקודה זו עדיף לפנות – כפי שעשה אמיל – לגזרה המקומית. וזהו הרי עלון מקומי, ואנחנו תמיד מבקשים מן הכותבים להתייחס למקומי, אז נאה דורש – נאה מקיים. כעורך, אני משתדל מאוד, אפילו מתאפק, שלא להביע יותר מדי את דעתי האישית ע"ג העלון. עם זאת, שמחתי לשמוע על הקמת צוות לטיפול בבעיית האמון, או התקשורת, בין הציבור להנהלה. לא שאני בטוח שצריך צוות, אבל לטפל צריך, ולכן זהו לדעתי צעד בכיוון הנכון. אז הנה כמה עצות לצוות, מטעמו של עורך עלון שכבר מכיר קצת איך המערכת עובדת.

לנתח את הבעיות יקח זמן רב. אבל מה שחשוב זה הרי לא הבעיות אלא הפתרונות, ואותם ניתן לסכם בשתי מילים: שקיפות ותקשורת. כשיש שקיפות אמיתית ומיושמים כללים בסיסיים של מינהל תקין, אין סיבה לחשדות לשחיתויות ושיקולים זרים על ימין ועל שמאל. מהם כללי מינהל תקין – אני בטוח שלא צריך להסביר, הדברים ידועים ומפורסמים במקומות רבים. גבעת חיים עדיין רחוקה מהתנהלות לפי כללי מינהל תקין. וכאשר זה המצב – תמיד עולים חשדות לשחיתות. האם באמת מדובר בשחיתות? אי אפשר לדעת ללא שקיפות. אנחנו נדרשים לתת אמון בבעלי התפקידים, ודברים רבים נסגרים בחדרי חדרים, ללא שיפורסמו, יוסברו לציבור ויובנו על ידו. יש מי שנותנים אמון ויש מי שלא, ומצב זה מהווה כר פורה לתיאוריות קונספירציה שונות.

אמון לא נבנה מכך שאנשים אומרים "תנו בנו אמון". הוא נבנה מפתיחות, תקשורת ושקיפות. חריגים הם רק עניינים הקשורים בצנעת הפרט או בהתנהלות מול גופים חיצוניים (שאין כל סיבה שתהיה חשופה לכל, גם אם היא תקינה לחלוטין). כל השאר יכול וצריך להתפרסם במועד סביר עם פירוט סביר, ולא בצורה של פרוטוקולים המגלים טפח ומסתירים טפחיים (עם כל הכבוד שיש לי לכותבי הפרוטוקולים, ויש כבוד). כמי שהספיק כבר לשבת בכמה ישיבות בגבעת חיים, אני יודע היטב מה הקשר בין תוכנן של הישיבות לבין סיכומי הפרוטוקולים, ולכן – מתוך כבוד לציבור הקוראים וחסכון של כספם – אנו נמנעים מלהדפיס מסמכים אלו בעלון (הם מתפרסמים כמובן באתר הקיבוץ).

לשם דוגמא – אזכיר את דיוני וועדת סל התרופות (חזרנו למדינה, אבל הפעם עם דוגמא חיובית). בשנים בהם התחילו הדיונים סערה התקשורת כל פעם מחדש עקב טענות חריפות לשחיתות וקשירת קשרים פסולים בין חברות התרופות, הרופאים, קופות החולים וגופים אחרים המיוצגים בוועדה. דבר לא עזר, עד אשר הוחלט במשרד הבריאות (לאחר מספר שנים) לפתוח את דיוני הוועדה לעיתונאים. העיתונאים הסתערו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, אך התאכזבו לגלות שדיוני הוועדה ושיקוליה הינם מקצועיים ויבשים, וכל העיסקאות המדוברות לא היו ולא נבראו. בהתאם השתנו במהירות גם דיווחי התקשורת בנושא, והם כיום בד"כ מחמיאים לוועדה ולתהליך התעדוף המקצועי אותו היא מובילה – מהטובים בעולם, אם לא הטוב ביותר. והכל בזכות שקיפות מלאה. למי שאין מה להסתיר – השקיפות אינה איום.

ותקשורת: דברו עם הציבור. הקשיבו לו. תהיו נגישים ושדרו נכונות ורצון לשמוע. (נכון, גם הציבור צריך ללמוד כיצד לבקר וכיצד להשתתף בדיון ובעשייה, וגם זה חלק חשוב מן הבעיה). צוות העלון ישמח מאוד, כפי שציינו בעבר, להעמידו כבמה לדיון ציבורי. כן – גם בעלי התפקידים מוזמנים להשתתף בו. מצאו את הדרך – יש היום אמצעי תקשורת-פנים רבים ומשוכללים בקיבוצנו – לעדכן את החברים, לשאול אותם לדעתם, להקשיב להם. ואם לסיים בנימה אופטימית – כולי תקווה שהראיון הבא שנתן לנו שמוליק ערב החג, יהווה את תחילתו של דיאלוג מוצלח יותר בין בעלי התפקידים לציבור.

חג שמח!

הערה: לאחר פרסום המאמר מצאתי עוד מישהו שחושב כמוני, אבל יודע לכתוב את זה יפה יותר: הנה כאן. שווה לקרוא.

וגם את זה.