שוב יום חמישי בערב, שוב פגישה על דירות היורשים. מה כבר יש לחדש, אני לא רוצה ללכת. אני חווה את הקיבוץ כמרקחה בשבועיים האחרונים, מדבר באופן אישי בנושא עם אנשים רבים, ומתחשק לי לנוח מזה, קצת לא לדעת. אבל אני הולך. אני הולך כדי לא לפספס, וגם כדי לשאול שאלה. הפעם לבד, בזמן, יעל נשארת לשמור על הבנות. הפעם המועדון לא כל כך מלא, פחות אנשים, נראה שהפעם הגיעו הבנים עצמם, קצת פחות הורים. אני תופס מקום באמצע, כי אני רוצה לשאול שאלה, מתיישב ליד אורי דייג, משמאלי מירהל'ה, מאחורי אריאלה. מאחורי המיקרופון איל צפריר ועו"ד איל רגב (מייצג את הקיבוץ). אני רואה שתמי יושבת בצד רושמת משהו, אולי פרוטוקול. איל פותח, מסביר שהמטרה היא שאלות ותשובות. סבב שאלות ראשון, אסנת שואלת אם ניתן להתחרט, הוסבר לה שכן, עד שלב מסוים. יואלה שואלת לגבי תשלום כפול על תשתיות, ומוסבר לה שלא קיים תשלום כפול, עילי מבקש לקבל את דוח השמאות ולהבין ממה מורכב המחיר, איל מבקש מתמי להעביר למי שנרשם. חגי ביקש להבין האם קיים סיכוי לשלם 91% מערך הקרקע, נאמר לו שהיפותטית כן, מעשית זה לא סביר. סבב שאלות נגמר, מתחיל עוד אחד, זה כנראה הזמן שלי לשאול, אני עוד בודק עם עצמי אם אני באמת רוצה לעשות לעצמי את זה. נו קדימה. צריך. אז אני שואל.

קצת רקע כללי: ידוע לי שבמאוחד נעשים עכשיו תהליכי קליטה של חברים חדשים. המסלול שלהם שונה מן המסלול שלנו, ובכל זאת, חשוב לי להבין ממה נובעים ההבדלים בחישובי העלויות של הדירות. לאחר שעברתי על חוזה הרכישה מול הקיבוץ, ולאחר שהתרשמתי כי יש דרך אחרת לבצע את עסקאות דירות היורשים, במחיר זול יותר (ראה גח"מ), רציתי להבין מדוע נבחר דווקא המנגנון הנוכחי אצלנו, ממה נובע ההבדל במחיר?

אז, לא בלי היסוס, לא בלי לצפות לעיקום פרצוף, ביטול זילזול, החלטתי לשאול. בערך בנוסח שרשמתי כאן למעלה. וכאשר יגורתי בא לי, מבחינתי התשובה שקיבלתי הייתה כזו: "אין מה להשוות בין האיחוד למאוחד כמו שאין להשוות תפוחים ל…אני לא יודע אפילו איזה פרי… במאוחד אין שיוך דירות, הדירה היא לא שלך וזהו". "אבל", שאלתי, "אני עדיין לא מבין מדוע נבחר המנגנון הזה, ולא אחר, נראה שבמאוחד הצליחו למצוא דרך לשמור את המחירים נמוכים ב-400 אלף ולאפשר למשפחה להיכנס לבית, אז בכל זאת למה? מה עדיף בשיטה הזו? מה היתרונות שלה? מה אני קונה ב-400000 נוספים". "זה לא דיון", אמר לי צפריר, "כאלו הם פני הדברים", "מי שרוצה מוזמן לקנות במאוחד". אני יושב במקומי, מרגיש נזוף, כועס. כועס כי הצורך הבסיסי שלי ליחס מכבד לא נענה, וכועס כיוון שהצורך שלי לדעת את הדברים לאשורם, בצורה שקופה באופן שנותן לי תחושת שליטה לא נענה. הגעתי עם שאלה, ויצאתי נזוף, כועס, ובלי תשובה. התשובה הזו הזכירה לי תשובה דומה לשאלה ששאל אחד המשתתפים בפגישה שהתקיימה ביום שני לגבי השכונה השלישית, אשר שאל האם ניתן לבנות בניה רוויה. הושב שלא ניתן, כי האישורים הם לבתים צמודי קרקע, "האם לא ניתן לשנות את התב"ע?", שאל מישהו אחר, "זה ייקח הרבה זמן, זה לא רלוונטי", ובזאת תם הדיון, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הפגישה מסתיימת. אני מגיע הביתה, אחרי מספר שיחות בשביל, וישיבה במרפסת של שותפים לסירה. מנסים להבין למה הם ככה פני הדברים?

אני בטוח שצפריר, אייל וכל הנוגעים בדבר הקדישו זמן רב ומחשבה לנושא המורכב והטעון הזה של בתים בקיבוץ, אבל מדוע זו צורת ההתנהלות? מדוע אלו הם היחסים בין מה שאפשר לקרוא לו "המערכת" לבין "החברים"? מדוע מתעוררות כאלו תחושות קשות? כבר מאוחר בלילה, אבל עדיין חם, לח, החולצה נדבקת לי לגוף, הלב שלי דופק. הבית שקט, חשוך, יעל כבר ישנה. אני נכנס למיטה ונצמד אליה, חזק, מנסה לספוג קצת מהשקט, להעביר לה קצת מהמהומה שבתוכי, ידעתי שאני לא צריך ללכת לשם, אני מרגיש את הלב שלי בעוצמה כנגד גבה, שומע את הלילה, שומע את קרמבו, הכלב של תמר ועידן, נובח. הוא גם עוד לא מצליח להירדם, כנראה שעוד לא הסתגל למעבר לבית החדש שלו. אני שומע את המחשבות שלי, מטרידות, מעיקות, השינה לא באה, הולך למחשב. כותב:
(תמיד אני מתחיל רחוק, עושה אינטלקטואליזציה לדברים) היכולת להטיל ספק ולשאול שאלות הייתה מאז ימי יוון העתיקה, דרך הרנסנס ובוודאי בעידן הפוסט מודרני בו אנו חיים, אחת המתנות של המין האנושי. ובאותה עוצמה תמיד פעלו כנגדה כוחות נגד מגנים, אשר, מתוך אמונה בצדקת דרכם, וגם פחד, ניסו לשמר באמצעים שונים, את תפיסת העולם השלטת, או בעצם את שליטתם. כך גילה קופרניקוס את מקומו הלא מרכזי של כדור הארץ במערכת השמש, דרווין את מקורנו הקופי ופרויד שעימת את האדם עם העובדה שלא זו בלבד שעולמנו אינו מרכז היקום ולא זו בלבד שהאדם איננו נזר הבריאה אלא שהוא "אינו אדון אפילו בביתו שלו", כלומר מנוהל על ידי פחדים, דחפים, באופן שהוא אפילו לו מכיר ולא יודע.

ובכן הספק, מנוסח הרבה פעמים כשאלות. אלו נובעות לפעמים מסקרנות גרידא, אך מרביתן, וגם זו שלי, מגיעות ממקום של חוסר ודאות, חוסר בטחון, והמטרה שלהן היא להפיג חשש ולהעניק בטחון. יש שאלות, בעיקר אלו הנוגעים לפרטים טכנים, כמו משכנתא, מיסוי, לוחות זמנים אשר נענות בפירוט רב ובנדיבות. שאלות מהסוג הזה, הן רצויות ומתקבלות באהדה. אני סבור שזה משום שהן מציבות את ה"מערכת" במקום, יודע, מעניק, משרה בטחון (ואין בכך שום דבר רע). וישנן שאלות, בייחוד כאלו מן הסוג שנוגעות לאופן תהליך קבלת ההחלטות ומנסות להבין "מדוע?" שאלות אלו נענות, פעמים רבות, בסגנון של "כי כך הוחלט", ובטון ובמבט הנחווה לי, גם במקרה האישי שלי, כמעביר מסר שהשאלה קוראת תיגר, מציקה, מפריעה לדברים להתנהל "כסדרם". אבל האם באמת קיים "סדר" כזה? ומי קובע אותו? זאת השאלה החשובה.

אני מנסה להבין וגם להרגיש מה כל כך מרגיז בשאלות מסוג "הלמה"? אין לי כמעט ספק שתגובת הכעס והביטול שחוויתי אני, קשורה לחוויה של איום מסוים בצד השני, אחרת מדוע לבטל, להזיז לסגור, לבוז? אבל באיזה אופן זה מאיים? מה יקרה כאשר כל המידע יהיה חשוף בפנינו?

אחת משאלות ה'למה' שמטרידות אותי הינה מדוע אמר צפריר בפגישה אחת "אין שום אופק לשכונה שלישית". אמירה חותכת, חד משמעית אשר אישרה את התחושה של רוב הציבור לגבי חוסר האפשרות מול המנהל לבניית שכונה שלישית. ואילו 3 שבועות לאחר מכן הוזמנו שוב תושבי הקיבוץ לפגישה שהציגה מידע בנוגע לאפשרות ממשית, אופק נגיש, להקמת אותה שכונה שלישית בדיוק. אני מברך כמובן על הפגישה הזו, שסיפקה מידע ואפשרה אופק לרבים שנותרו בתחושה שהאפשרות להקים בית בקיבוץ רחוקה מהם שנות אור אך לא יכול, כמה שאנסה, לא להרגיש פחד. לא להרגיש חשד. לא לשאול כיצד זה ייתכן? מדוע לא נאמר כשנשאלה השאלה לגבי השכונה השלישית, שלמעשה ניתן לבנות אך זה יקר מאוד? שהרי זו התשובה המדויקת ביותר. מה הוסתר ממני? ומדוע? וזה גם מכעיס! מכעיס שאני מרגיש שמסתירים ממני, שלא משתפים אותי בכל המידע הדרוש לי כדי לקבל החלטות גדולות ביותר. לא יכול שלא לשאול את עצמי מה עוד לא מספרים, וגם באיזה זכות. אני מעריך מאוד את הצעד החכם והנכון, בעיני, של איל וברוך שהביאו את המידע הזה לציבור וזו, בעיני, צריכה להיות הנורמה. ולמרות שאני כותב כאן על ענייני בתים, מה שבאמת אכפת לי זה מהבית. איך מדברים, איך שקופים, איך משתפים, איך מכבדים, איך מבינים. לכאורה ישנו מנגנון מוסדר של קבלת החלטות, הנהלה, מועצה, אסיפה. אך ברגע שמוצג בפנינו הציבור מידע חלקי בלבד, ברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו חסרי ידע בנושא (כפי שהדגמתי במקרה השכונה השלישית), אנחנו לא יכולים, למעשה, לממש את הזכות החשובה שלנו לשקול באופן עצמאי את מצב הדברים להחליט עבור עצמנו, להיות ריבונים. ברגע שמוקמים "מטבחונים" אד הוק לנושאים אסטרטגים, אנחנו הופכים רחוקים יותר ויותר מהמקום בו קולנו יכול להשפיע ולשנות. דרוש לנו מנגנון שמייצר תהליכים ארוכי טווח בהם הציבור משותף בשלב מוקדם באפשרויות השונות באופן שמאפשר לו לראות את התמונה השלמה, להבין את המפה. זאת כדי שלא נמצא את עצמנו מגיעים להכריע "כן/לא" לגבי נושא שהכרותינו איתו אינה מספיקה, מה שיוצר אצלנו תחושה שעדיף לתת ל"מי שמבין" לקבל את ההחלטות. מה שצריך להשתנות כאן היא הדינאמיקה, והיחסים בין "המערכת" לחברים. וזו נידונה להשתחזר שוב ושוב עד שנפתח מודעות מלאה לבעייתיות שקיימת ונבחר לשנות אותה. אני מאמין שנקודת מבט חדשה, שואלת, יכולה להבחין במציאות חדשה, לזהות את מה שדורש שינוי. וזה, אולי, התפקיד שלנו הצעירים, לראות, לזהות, להצביע לשאול, אבל אנחנו חייבים את התפקיד המשלים שלכם, הורים. תפקיד של גיבוי, סבלנות, ערנות, נכונות לשמוע ובסופו של דבר גם להשמיע. ואנחנו יודעים שזה לא פשוט בשבילכם, ואפילו מפחיד, להטיל ספק בקול רם, לומר את אשר על לבכם. אתם שגדלתם בתרבות, לה הרבה יתרונות, אך גם כזו שמבטלת הבדלים בינאישיים, מעודדת ריצוי וקונפורמיות והליכה בתוך התלם, מאיימת בסנקציות חברתיות ואחרות, על האחר, השונה, הדעה האחרת, השונה. ברור שמי שגדל באווירה כזו לא בנקל ישמיע קולו, יעמוד על שלו, ירגיש שיש לו זכות ומנדט, להחליט, להשפיע, להוביל. אבל היום זוהי מציאות אחרת, אתם כבר לא הילדים, אתם המבוגרים, בידכם הסמכות, ובידכם הכוח, למרות שרוב הזמן אינכם מרגישים זאת. אנחנו צריכים שתיקחו אליכם חזרה את הכוח כדי לשנות, כדי לקחת חזרה את היכולת להשפיע וליצור כאן את המקום שאתם רוצים לחיות בו. לא אנוסים, לא בכורח, לא בפשרה. לא בלחישות מתחת לשפם, לא במרמור בארוחות שישי בערב, לא בפרלמנטים מזדמנים. אלא באופן גלוי, על השולחן, כבעלי בית ולא כנתינים. וברור שישנן דעות שונות, ומחלוקות (גם בעניין זה), ולכולן יש מקום. אבל היכולת להחזיק בתמונה השלמה ולקבל עבורכם, ועבורנו את ההחלטות הכי טובות, מתוך דיון פתוח ושקוף, זו האיכות אותה אנחנו יכולים לאחל לעצמנו.

מבט על הקיבוץ מהגבעה לכיוון צפון – מחסן משק ואזור הצריפים ליד הבריכה