לפני הרבה שנים, בהיותי ילד, לא היתה נהוגה עדיין המלצת המחנכים הפסיכולגים וההורים הדעתניים להגביל את שעות המסך לילדים, וזאת מהטעם הפשוט שלא היו אז מסכים, כלומר לא היה אז WORD, וכתוצאה משניים אלה מספרם של הסופרים היה מועט.
למזלנו לא היתה אז הגבלת שעות קריאה, וכך נמצאו לא מעט ילדים כמוני שניצלו כל רגע לפתוח ספר. בעוד עבור הקוראים המבוגרים יצא בכל חודש ספר חדש בהוצאת עם עובד –הספריה לעם (וכל המדינה היתה בהתרגשות) הרי שמספר הספרים המיועדים לילדים שיצאו לאור בעברית היה קטן עוד יותר.
מעט ספרי מקור יצאו, ואת אלו מספרות העולם תרגמו עבורנו הילדים, טובי הסופרים והמשוררים. אני חושב שהם ראו זאת ממש כשליחות "להריק ללשון עבר" (עברית) את מכמני הספרות העולמית לבל נצמח לבוגרים בערים וחסרי דעת.
אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשאימי לקחה אותי בפעם הראשונה לספריית בית העם בגדרה, הוליכה אותי במדרגות לכניסה ששני אריות שומרים עליה, אחד מכל עבר, ואמרה לספרנית: "הילד לא מפסיק לקרוא, אני רוצה לרשום אותו לספריה."
מאז אותו יום הייתי מגיע לשם בכל אחר הצהריים ומחכה עם שאר הילדים, תולעי הספרים לבואה של הספרנית.
כל אוצרות החכמה, חומר חובה לכל ילד, חיכו לנו שם: חסמב"ה, יד הנפץ, פרש בלי ראש, אמיל והבלשים, טרזן ועוד ועוד.
כשבגרתי מעט והתחלתי לקרוא מספרות העולם, נוכחתי שחלק גדול ממנה חסום בפני בשל קשיי השפה.
תמיד אהיה אסיר תודה למתרגמים הנפלאים שלנו (וישנם כאלה), ש"הריקו לשפת עבר" את יצירות המופת הללו.
עד היום אני מחשיב את טשרניחובסקי כמי שכתב עבורי את האודיסאה, ואת יעל רנן שכתבה עבורי על גלגולו המודרני של אודיסאוס הלא הוא יוליסס.
Share this post
אני ישגע (אשגע) אתכם עם הלייקים