לכאורה זה סיפור על ברזל, על סלע, על דבק. אבל מזווית אחרת אפשר לראות כאן גם סיפור על האתוס של המקום הזה, על עברו, על הדרך בה זוכרים פה את אלו שנתנו למקום הזה ולישראל, את היקר מכל.

עוד לפני מלחמת יום הכיפורים עסקו בגח"א בשאלת הנצחת הנופלים ובמסגרת זו התנהלו ויכוחים רבים, שעיכבו את ביצוע העבודה במשך כמה שנים. במסגרת הוויכוח, היו שהציעו "מפעל הנצחה חי, נושם ותוסס" ברוח ספורטיבית ומולם אלו שדיברו על פינה שקטה בה ניתן להתייחד עם זכר הנופלים.

המלחמה הנוראה שפרצה באוקטובר 1973 ונפילתם של שמונה מבני הקיבוץ, טרפה את הקלפים והוחלט על הקמת ועדת הנצחה לביצוע מהיר על-מנת שהאנדרטה תיחנך ביום השנה למלחמה. על התכנון הופקד האדריכל יוסף סגל ועל הביצוע הקבלן אברהם תשובה.

"מי שעשה את העבודה של השיש והאבן, היה מפעל וינקלר בנתניה, מפעל שקיים עד היום עם דור הבנים והנכדים", מספר לי יניב אופיר. יניב הוא מי שהופקד על חידוש האנדרטה ובגלל שזה הוא, הסיפור שתקראו פה, נוגע לכל אותם מרכיבים שהוזכרו בפסקת הפתיחה.

"בסלע האנדרטה נחצבו גומחות ובכל אחת מהן ארבעה שמות וגומחה אחת עם חמישה שמות. האותיות הודבקו בדבק בגומחות ויצרו שמות בסלע ובמקביל הוצב בכניסה לאנדרטה השלט ובו הציטוט מהשיר 'האם השלישית' של נתן אלתרמן".

יניב מציין עובדה מעניינת. "יש שמות אותם מקריאים ביום הזכרון, אך אינם מופיעים על גבי האנדרטה. הסיבה היא שאותם חללים לא היו בני קיבוץ או חברי קיבוץ".

חלפו תשע שנים ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "באותה מלחמה נוספו שלושה שמות לאנדרטה ובדיעבד התברר כי שמות אלו לא יושמו באנדרטה באותו האופן בו יושמו השמות הקודמים. באותיות של 1982 נעשה שימוש בפינים שעדיין נעוצים כיום בסלע. הזמן והמלחמות המשיכו ובשנות התשעים נוספו שני השמות האחרונים ל-25 השנים הבאות".

השנים שחלפו גם גרמו לבלאי טבעי באנדרטה ובין השאר לתופעה של נפילת אותיות – במיוחד בגומחה "המאוחרת". "לפני כעשר שנים החליטו לנסות ולפתור את הבעייה הזו. לקחו לוח פרספקס שחובר עם ברגים ועליו שמו את השמות. "האותיות היו עבות מדי, לא בפונט הנכון ולא מהחומר הנכון", משחזר יניב. "אחרי עשר שנים, זה כבר נראה ממש לא טוב".

חמישה עשורים בדיוק מפרוץ המלחמה בעקבותיה נבנתה האנדרטה, פרצה מלחמת "חרבות ברזל" וגם במלחמה זו הכה השכול בקיבוץ גבעת חיים איחוד.

"בסביבות דצמבר התכנס צוות בעקבות הצורך להוסיף שם לאנדרטה. בבדיקת השטח התברר כי הגומחות והאותיות של השמות עד (וכולל) 1973 במצב סביר והגומחה השישית בעייתית בגלל נושא הפרספקס שהוזכר קודם ובאופן כללי, האנדרטה הייתה מוזנחת, הבריכה מלאה בירוקת והאותיות דהויות".

באופן כללי, ניתן לומר כי נבדקו רעיונות שונים לשיפוץ האנדרטה. לקח זמן עד שהגיעו ליניב וזאת לדעת – השנה יניב בן 59 והוא נולד כאן. שני פרטים לכאורה שגרתיים, אך הם נטענים במשמעות רבה, כאשר מגיעים לנושא שלדעת יניב (וסביר שלדעתם של רבים אחרים) הוא חלק מהאתוס של המקום הזה.

"מור חיפשה זמן רב מי שיעשה את העבודה הזו וכאשר פנתה אליי באזור פסח, היה לי ברור שצריך לעשות מאמץ לשימור המראה הקיים – אותיות ממתכת המחוברות לגומחה חצובה בסלע. הגעתי לאנדרטה, צילמתי, לקחתי מידות ושאלתי שאלות".

בשלב זה הוא ניסה עדיין להבין את מורכבות הפרוייקט. "סוגייה שעלתה היא הפונט של האותיות. לא זכרו מי עשה אותו, מי הביא אותו ואיך נוצר. דיברתי עם חזי אחיטוב והגעתי לאורי דייג שהיה אחראי על הפרוייקט בשנת 1973 בתפקידו בענף הבניין. הוא זכר את וינקלר שעשה אז את העבודה, זה היה הצעד הראשון בדרך הארוכה".

למי שלא יודע: יניב הוא "גו-טו-גאי" כאשר מדובר על פרוייקטים ייחודיים בתחומים שונים. כאשר אנשים במדינת ישראל זקוקים למוצר מסויים שכבר אינו בנמצא, לא פעם מוצא הפרוייקט את דרכו ליניב. כמו מהנדסי הטילים האיראניים, הוא אלוף בתחום "הנדסה הפוכה", כלומר מסוגל לייצר מוצר מתוך פריט בודד המגיע לידיו.

"מצד אחד אני יודע לייצר פונטים ומצד שני אני לא יודע עדיין איך מחוברות האותיות לסלע, מה החומר ממנו הן עשויות וכל הזמן ממשיכה לעלות הנקודה של הפינים. יש אותם בשמות של 1982 אבל אני לא יודע מה יש בשמות של 1973. נקודת ההנחה ממנה אני יוצא היא שהאותיות עשויות מפליז ונעוצות בסלע באמצעות פינים".

המדידות שלו העלו כי האותיות הן בעובי 2 מילימטרים. "מכיוון, שכאמור, אני מעוניין לשמור על עובי, צורת וגודל הפונט, היה לי ברור שיהיה מסובך מאוד לשים אותיות כאלו עם פינים. מצד שני, אם הולכים לכיוון של דבק – עם איזה חומר מדביקים? הבנתי שאין מנוס מבדיקה פיזית ופשוט הורדתי אות אחת".

אז התברר הסוד. "מאחורה לא היו פינים, כלומר הכל הודבק באמצעות דבק. זאת ועוד – האות הייתה בהירה מהצד הקדמי, אך מאחור נראתה כמו פליז. שקלתי אותה בבית והמשקל התאים בול לאלומיניום".

התברר כי האותיות משנת 1973 הוכנו מאלומיניום עם ציפוי אנודייז בגוון פליז.

"בשלב זה כבר צילמתי את כל האותיות והכנסתי אותן לתוכנת תלת-מימד שתאפשר השמה מחדש בגומחות בצורה מסודרת".

והנה צצה סוגייה חדשה. "התלבטנו מה לעשות בגומחה היחידה בה היו חמישה שמות וכעת עלינו להוסיף שם נוסף. יש תובנה שנעלה גם לסלע העליון בו לא היו גומחות ואז הציע חזי לחלק את ששת השמות לשתי גומחות, ארבעה שמות באחת מהן ושני שמות בנוספת".

יניב מחליט לעשות הכל בדרך הרגילה שלו – להתחיל מאפס, לפרק הכל ולעשות חדש.

"אני בשלב בו ביצעתי כבר את הגרפיקה, יש לי את תכנון העמדת הגומחות, קיבלנו את אישור המשפחות ויש לי אילוסטרציה של המצב הרצוי", הוא מתאר. "אני יודע שנחתוך את האותיות מחומר הגלם בלייזר וברור לי שאשתמש בדבק ולא בפינים. המטרה שלי היא להגיע לפיילוט ובמקביל השעון דופק: יש כשישה שבועות עד יום הזכרון אבל אני רוצה שביום השואה, הכל כבר יעמוד על מקומו".

את שלב הסיתות והניקוי ביצעו בצורה נהדרת אורי ארבל והחבר'ה של "בורקין מצבות", בעוד יניב ביצע בדיקה אצל ספקי דבק לגבי הסוגים השונים, על-מנת למצוא את הסוג המתאים.

"כיוונתי לדבק אפוקסי, כי יש לי נסיון רב בתחום זה אבל עדיין ניקר בי חשש בשאלה איך מדביקים אותיות מתכת על אבן? אני רוצה תוצאה מושלמת של כל אות על אבן, בדיוק במיקום על המילימטר בלי שאריות דבק או כתמים מסביב".

יניב הבין שהוא צריך "אלמנט עזר" ולצורך כך יצר לוח מדבקות שעליו גזר בצורה ממוחשבת את האותיות. את המדבקה עם גיזורי האותיות הוא הדביק על האבן, הדביק כל אות במקומה המיועד ואז הסיר את המדבקה. "כמובן שעשיתי פיילוט על סלע וזה יצא נקי, הכל במקום כמו שצריך. אחרי שבוע שהנחתי את הסלע הזה בצד, חזרתי אליו כדי לבדוק את עמידות הדבק. בסופו של דבר, אחרי שהכיתי בצורה חזקה את אזור האותיות, מה שנשבר היה הסלע וזה הוכיח לי שהאותיות יחזיקו מעמד".

בשלב זה כבר הוכנו שתי גומחות חדשות, האבן נוקתה בלחץ מים והכל היה מוכן לקראת הדבקת השמות. אלא שאז החלו כמה ימי חמסין חזק. "דבק אפוקסי רגיש לחום ולכן נאלצנו לחכות", מציין יניב. "כשנשבר החמסין התחלתי בלי לדעת כמה זמן זה ייקח. מכיוון שהמרחב הפיזי בעבודה על הגומחה הוא צפוף, בעצם לא יכולתי להסתייע בעוזר. הייתי מערבב דבק ומייד מתחיל לעבוד על שם, משום שהדבק מתקשה לאחר כ-25 דקות. התברר לי שעבודה על כל שם נמשכת כשעה".

זה אולי נראה קל, אבל זה לא. "כל אות דורשת פעולות רבות – לשים דבק על הסלע, לשים דבק על האות, לוודא שהדבק ממלא את כל המקום מאחורי האות על הסלע, לנקות את הדבק שבורח ולהדק כל אות באמצעות פלסטר עד שהיא נתפסת על הסלע". בשבוע של פסח הוא עבד והספיק לבצע גומחה ביום. "בסופו של דבר זה נמשך שבעה ימים, כ-30 שעות עבודה", הוא מספר.

אבל היה ערך מוסף גדול בשעות האלו – זוכרים את האתוס של המקום הזה? "אבא שלי גילה שאני שם בכל בוקר בשעה שש והצטרף אליי. כל שם שהייתי מדביק, הוא סיפר לי סיפורים עליו ויש כמובן את אלו שאני הכרתי והיו המון סיפורים והיה מעניין מאוד. היה לי זמן איכות נהדר עם אבא ובכלל, עם הפרוייקט הזה שהיה מרגש מאוד. האנדרטה הזו היא חלק מהאתוס של גבעת חיים איחוד גם כשהזמנים משתנים והקיבוץ משתנה. בדיוק כמו בית וינה, מחסן המשק ובריכת השחייה. כל אחד מהמקומות האלו הוא הרבה יותר מרק אתר, זה חלק מאבני היסוד של הקיבוץ".