אותי זה זיעזע, למרות שבדרך כלל אני אדם לא כל כך פוליטי או מעורב, חיה את חיי ופחות מתייחסת למה שאינו במעגל הקרוב אלי, המקרה ההוא לא הרפה ממני.

מצאתי את עצמי מסתובבת ויוזמת שיחות על הנושא, ורק נעשיתי יותר ויותר מתוסכלת, רוב האנשים לא הבינו על מה המהומה, האמירות היו שהם, כמובן, לא בעד גזענות, אבל הם מבינים שהסופרלנד הוא עסק כלכלי ולא יכול להרשות לעצמו להפסיד לקוחות.

בתגובה שהנהלת הסופרלנד פרסמה נאמר שהסיבה להפרדה הייתה שנערים שלא מורגלים להיפגש עם הצד האחר, הרבה פעמים מתחילים לריב, ולכן הייתה בקשה להפרדה – וזו הנקודה שעליה אני רוצה להרחיב.

נושא הגזענות ושנאת ערבים מציק לי כבר הרבה זמן. אני מרגישה שאין שום סיכויי להידברות ושלא לדבר על שלום, כל עוד יש "חומה" (דמיונית כמובן) בין הצדדים.

אני לא מפרידה בין ערבים ישראלים או לתושבי השטחים, זה לא משנה בעיני, וגם איני מתימרת להציע הסדר מדיני זה או אחר, אני רוצה לגעת בנקודה, שבעיני היא עמוקה יותר.

 כל הידברות צריכה להתחיל ביחסי אמון בסיסיים בין הצדדים, במקרה שלנו יש חשדנות, מובנת, אבל גם, אולי בעיקר, שנאה וחוסר היכרות.

צעד אחד לפני הידברות זה מיגור הגזענות. בעיני גם אדם שדעותיו אומרות שאין מקום כרגע למו"מ עם הפלשתינאים או אדם שהצביע למפלגה שמזוהה עם הצד הימני של המפה אינו חייב להיות גזעני, מה הקשר?

אנחנו חיים בחברה שיש בה הרבה מאוד שנאה למי ששונה מאתנו, זה מתחיל בערבים, ממשיך לקבוצות אתניות יהודיות שונות ומסתיים בעובדים הזרים.

יש האומרים שזו טבעה של חברה, שכך זה היה תמיד. אסור לנו לקבל את זה.

כשאני חושבת על הילדים כיום, רובם אינם מכירים באמת ערבים. אנחנו לא נפגשים איתם. ילדים שרואים טלוויזיה של גדולים מקבלים את המסר שהערבים רעים, וכל השאר פשוט לא מכירים, או מקבלים מידע מהאזנה לשיחות של מבוגרים. ומתי אנחנו מדברים על הנושא? כשקורה משהו, כשיש פיגוע, תקרית, מלחמה, הרי האויבים שלנו מסביב כולם ערבים, מה לעשות?

אני מעריכה שגם בצד השני זה ככה,

ככל הנראה אפילו יותר גרוע, כי אנחנו הרוב והם המיעוט.

 אז מה עושים?

יש את הצד המערכתי, אם תשאלו אותי, משרד החינוך צריך ליזום פעילויות משותפות והזדמנויות למפגש בין ילדים יהודים וערבים, אבל עד שזה יקרה…

הייתה בי מחשבה ואני מנצלת את דפי העלון להוציא אותה החוצה, ליזום משהו בקהילה שלנו, של הקיבוץ, וליצור מפגשים עם קהילה שכנה של אחד הכפרים הסמוכים לנו. מפגשים שיהיה בהם כיף, שיחה, תרבות, אוכל, קודם כל להתחיל בהכרות וקרוב לבבות, כי אם זה יהיה הבסיס, השאר יהיה הרבה יותר טוב.

אני מצרפת לינק לסרטון שיצרו דורון רגב (אח של טלי תירוש) ורם עפרון על קבוצת הכדורגל המעורבת של יהודים וערבים "מכבי עמק חפר", מעורר השראה.

לינק לסרטון

 אשמח לקבל תגובות, ואם מישהו רוצה לעזור להניע פרויקט כזה, קדימה, יחד אתי.