למיקה שלנו, המון, המון אהבה מאתנו – וגם סיפור קטן.

הסיפור על חנן, שרצה להיות ענן.
חנן היה ילד חמוד שחי עם הוריו במצפה רמון. כל יום היה הולך לגן, איזה גן? אני לא יודע. בגן סיפרה הגננת לילדים מה זה חורף.
עכשיו חורף? שאל חנן. כן, אמרה הגננת. איך יודעים שיש חורף? בחוץ קר ויש עננים, יש רוח ויורד גשם. מה זה גשם? שאל חנן. גשם הם המים שיורדים מהעננים שבשמיים, אמרה הגננת. הגשם משקה את הדשאים והעצים ואת המדבר שסביבנו. הזרעים שבאדמה נובטים, הופכים לפרחים ועשבים והכל צומח ופורח וגם המדבר נעשה צבעוני.
אז למה כל כך יבש, שאל חנן. כי אין גשם ענתה הגננת.
בבית חשב חנן והחליט להוריד גשם. "אני איהפך לענן" אמר לאמו לפני השינה. אמא חייכה ונשקה לו "לילה טוב" וכיבתה את האור.
בלילה בלילה הרגיש חנן שהנה הוא ענן ועף עם הרוח מעל כל הארץ עד שהגיע למצפה רמון. הוא ראה שהכל יבש סביב ואז הוריד גשם, את כל הגשם שהיה לו. פתאום התעורר והרגיש שהכל רטוב.
חנן רץ והעיר את אימו ואמר לה: אמא, הורדתי גשם, גשם חזק הוא אפילו הרטיב לי את המיטה. אמא חיבקה ונשקה אותו, החליפה לו את הסדין והפיג'מה והשכיבה אותו לישון.
למחרת בבקר התעורר וזכר מה שהיה בלילה.
אבא עזר לו להתלבש, אמא הכינה לו אוכל והם ישבו לאכול ארוחת-בוקר.
מהחלון הם ראו שהרחוב רטוב ויש שלוליות מים. סימן שירד גשם בלילה.
חנן הסתכל על הוריו, על הרחוב הרטוב ואמר בגאווה: "אתם רואים? אני הורדתי את הגשם."
זה היה סיפור קטן שסבא כתב וסבתא צחקה,
והיה לנו כיף כשהיינו אתכם,

אז להתראות ונשיקות לך ולסהר, לאמא ואבא,
מ… סבתא וסבא.