ילדי גן דקל המתוקים מתארחים בספריה. רותי נפרדת. מבוסס על תמלול סרטון תיעודי שנעשה עם רותי על ההיסטוריה של הספריה. הסרטון מוקרן בערוץ הוידאו.

את מתרגשת היום?

אני מאוד מתרגשת, גם כי אני מסיימת לעבוד אחרי כ-22 שנה.

רותי, איך הגעת לקיבוץ? מתי?

לא נפרט יותר מידי, אבל בשנת 1983 ילדתי את יונתן, ורציתי לעבוד בקיבוץ. הייתי במעמד של אשת חבר (מעמד מצוין). התחלתי לעבוד בגן דקל, והיום אני מתרגשת במיוחד, כי זו גם הקבוצה שאני מסיימת איתה. יש בקיבוץ "ילדים" שהייתי חמש שנים רצוף המטפלת שלהם, ועד היום הם נחשבים לילדים שלי. היום חלקם הורים לילדים פה בגן, או אפילו לילדים יותר גדולים היום. אחרי העבודה בגן דקל פתחתי את המרכז העיוני – שהיה מקום קסום.

תספרי לנו קצת על המרכז העיוני.

בזמנו היו לנו רעיונות אחרים לחינוך. היום בעצם בחינוך חזרו קצת אחורה לסידור של בתי ילדים. אנחנו חשבנו שכדאי שזה יהיה כמו מתנ"ס. היו שם ילדים מכיתה ג' עד ט', או אולי יותר. רצינו שזה יהיה רב גילי, ובעיני זה היה נהדר שילד קטן יכול ללכת לילד בוגר ולהיעזר בו. הילדים היו באים לשם בזמן הפנוי אחרי הלימודים או בחופשות. זה היה מקום עם דינמיקה טובה. הייתה שם עזרה בשיעורי בית, והיו מורים מקצועיים שלימדו גם לבגרות.

אז איך הגעת לספריה?

ספריית הילדים הייתה צמודה למרכז העיוני, אז התגנבתי לשם קצת… ורדה עבדה שם, והחלפתי אותה מדי פעם. היא שכנעה אותי ללמוד ספרנות, כי היא כבר מבוגרת. הלכתי ללמוד עם דרורה קרול ועבדתי חלקית בכלבו ובספריית הילדים, ומזה זה התפתח. אחרי זה היה לי רעיון ל"בית הספריות". היה נראה לי טיפשי שיש כשבע ספריות מפוזרות בכל הקיבוץ. לקח לי הרבה זמן לעשות את המהלך – גם להעביר את הרעיון, וגם לממש אותו. למזלי הייתה לי עזרה מהמזכירות.

איזה ספריות היו אז?

היתה ספריית עיון בבית טרזין. היתה ספריית חברים, שהיום היא מחסן תרבות ליד המרפאת שיניים. היתה ספריה למוזיקה אצל אילזה ברונר ז"ל בבית. היתה ספריית ילדים, שהיא היום משרד חינוך. הייתה ספריית אנגלית שהיא במועדון הצהוב למטה, במרתף שם. והיתה ספריית אמנות. אספנו את כולם בעזרת ילדים מתנדבים וחברים טובים והעברנו הכל לכאן.

מה היה המבנה הזה קודם?

בית ילדים. הוא נשאר כמעט אותו דבר עם טיפולים קוסמטיים קלים. אני חושבת שהרעיון היה נכון, והוכיח את עצמו. חסכו המון עלויות (בכל מקום עבד מישהו, כולם השתמשו במחשב נוסף וניקנו ספרים כפולים לספריות השונות).

ספרי קצת על היום-יום של הספרייה? איך זה עובד?

ורדה התחילה עם סיפורים לגנים ואני קצת שכללתי את זה. פעם בשבוע כל גן בא אלי. אני מלמדת אותם אהבת ספר, מגוון ספר, ואיך להתנהג בספריה. אני מקווה שאני מעניקה אהבת ספר גם לעתיד. אני מנסה להעניק להם השכלה בעניין ולהנעים להם את הזמן. אומרים לי שאני עובדת בהובי שלי, וזה נכון, ובגלל זה אני יוצאת לפנסיה בשמחה. הילדים שלא בגנים, יכולים לבוא לכאן חופשי, בכל זמן פנוי שהם בבתי הילדים. הספריה שייכת למתחם של בית הילדים. בעיני זה גם נכון וגם כיף. הם שמים פתק "אני בספריה", ויכולים לבוא מתי שהם רוצים. גם ילדי בית ספר אוהבים לבוא. אני חושבת שזה חלק מהעניין שהם התחילו מאז שהם קטנים.

אחר הצהריים באים הורים עם ילדים?

שלוש פעמים בשבוע הספריה פתוחה עד שעה יותר מאוחרת, ואז באים הורים עם ילדים. יש כאן משחקיה קטנה, שהיא לפעמים יותר פעילה מהספרים. הגישה שלי היא שכל עוד נכנסים בדלת הספריה – זה טוב. יש ילדים שבהתחלה באים רק כי הם רוצים ללכת לשירותים בספריה, או מבקשים ממני מסטיק, ולאט לאט הם מגיעים לספרים.

אני חושבת שיש תפקיד לספריה בקהילה שלנו. זה לא כמו ספריה שיש בעיר או במקום גדול אחר. זו ספריה משפחתית-קהילתית. יש אנשים שבערבי חג כשכולם רצים לקניות באים לספריה. הם יודעים שאפשר לבוא ולדבר ולמצוא אוזן קשבת. מבוגרים שקשה להם, הולכים לקראתם בכל מיני אופנים. בקיצור, צריך להיות קשובים לקהל שנמצא. ולעשות את זה באהבה, זה המוטו שלי, ואני חושבת שהצלחתי. אולי יש מעטים, שקצת לא מרוצים, אבל הרוב מרוצים. קיבלתי ספריות טובות בירושה ואני משוכנעת שבעתיד גם תהיה ספריה מוצלחת בגבעת חיים.

אומרים שילדים לא קוראים כבר. מה את אומרת?

אני חושבת ילדים קוראים. אני אפילו לא חושבת שפחות ממה שקראו. אני גם אומרת להורים המודאגים שהילדים שלנו היום קוראים בכל כך הרבה מקומות. לאו דווקא בספר. אם הם קראו ספרים כשהם היו קטנים ואחר כך הפסיקו, הם יחזרו לזה כשהם יהיו חיילים וגם אחר כך.

ומה על הקוראים המבוגרים?

זה קיבוץ של יקים פה. יש קוראים מכל מיני סוגים. אני מאוד אוהבת את זה. אני חושבת גם שבכל ספריה יש את אותם טיפוסים. יש אנשים שחושבים שקראתי את כל הספרים שבספריה ושגם יש לי דעה על כולם. אבל זה ממש לא.

מה? לא קראת את כולם?!

לא הספקתי, ויש גם כאלה שאני לא אוהבת…

את לא מאמינה בשקט בספריה. את לא מהספרניות שמשתיקות.

אני לא יודעת לעשות טוב את השששש' הזה כל כך. אני מאמינה שבכל זאת צריך לחנך שזה מקום תרבותי. אני לא מרשה להיכנס בלי חולצה, אבל אני מרשה בלי נעליים. אני חושבת שצריך לכבד את המקום. לכבד את הספרים. אני חושבת שאני לא כל כך מפחידה. אפשר להחליף ספרים, גם אם שכחת את הספרים בבית. אין כבר מכתבי נזיפה ואין חיובים. אני יותר פשרנית. אני באה ממקום שזה צריך להיות כיף ולא ממקום של חובה.

יש פה דמות אחת בספריה שהיא לא רגילה.

נכון. פירלו. יש עכשיו חוג באוניברסיטת תל אביב על חיות מחמד במקומות עבודה, והתברר לי שיש דבר כזה – כלב ספריה. כמובן שאף אחד לא יפה ומסור כמו פירלו… הגזע שלו הוא מכנס עדר כבשים. אין לו כבשים אז הוא חושב שהילדים הם הכבשים שלו. הוא זוכה לטיפולי ספא, ומקבל טיפול מיוחד מגן דולב השנה. כמעט כולם סולחים לי על השערות על השטיח. כמעט כולם… יהיה לו יותר קשה מאשר לי לצאת לפנסיה. לדעתי הוא תרם לילדים שפחדו מכלבים ונעשו אוהבי כלבים. כשפתחתי את הספרייה הוא היה גור, ויום אחד היה שקט מדי וגיליתי שהוא "קרא" מדף ספרים באות מ'. הוא קיבל לא מזמן ספר בצורת כלב והוא לעס אותו כמובן…

ספריות בעולם משנות את פניהן. איך את רואה את המגמה העולמית.

אני חושבת שכבר בספריה כאן, עצם זה שהכנסתי את המשחקייה זה כבר שינוי. בהתחלה אנשים מבוגרים הרימו גבה – איך נחליף ספר והילדים צועקים כאן במשחקיה. זה קצת כואב לי שהספרייה הולכת לעבור למקום יותר קטן, כי אני רוצה שהיא תעבור למקום גדול שיהיו בו עוד חללים, ופעילויות המתקשרות לספרים. אני רואה את זה לא רק בספריות גדולות בעולם, אלא גם בארץ. ספריית בית אריאלה הגדולה משתנה, למורת רוחן של הספרניות הוותיקות. הכל עניין של כסף ומקום. אני רואה ספריה שהיא חלק ממתנ"ס גדול.

משהו לסיכום. קצת לחבר את הקצוות.

אני חונכתי שצריך לאהוב ספר. כל מקום שגרתי בו נרשמתי לספריה ולחוג התעמלות. אני מקווה שגם כאן זה ימשיך, וגם יבואו לספריה וגם לחוג ההתעמלות… אני חושבת שבקיבוץ שלנו אין מצב כזה שלא תהיה ספריה, ולא משנה אם היא תהיה בדיוק כמו שאני מתכוונת או לא. זה ממש לא חשוב, אבל תהיה ספריה ויהיו תמיד אנשים שבאים לספריה.

ספר – זה כל הסיפור, וקצת מעבר לזה.