צילם: ישראל שיפטן, בתמונה: הגננת נינה גייסמר. והילדים מימין: מיכל גינסבורג (ילובסקי), דן דיין, גדי שיפמן, חני כהן ?, ?, רותי דישון

 

זה שנים שמוקי צור, סופר והיסטוריון, מושך אחריו בחבלי קסם אנשים המגיעים לשמוע את הרצאותיו על העליות השונות, ההתיישבות, התנועה הקיבוצית ועוד. זה כבר כמה שנים שמוקי מלמד קורסים בבית הספר "חברותא" של עמק חפר, והשנה נושא הקורס היה העלייה החמישית. הוא התמקד בנושא זה בתנועת הנוער בכלל ובגרמניה בפרט. בין היתר הוא עסק בחילופי המכתבים המעניינים שהיו בין יעקב שמעוני ואטה מירון.

התיעוד של עליית יהודי גרמניה בהרצאות היה קרוב לליבם של רבים מהשומעים, מן הסתם כי הם צאצאים של אותם חלוצים.

כחלק מהמסורת של חברותא מתקיים סיור עם מוקי לאחד מהאתרים שנוגעים בסיפור ההיסטורי של ההרצאות, וכך נבחר השנה הסיור "בעקבות ראשונים" לגבעת ברנר ול"שער הנגב" שהיה מקום ההתיישבות הראשון של כפר סאלד.

צילם ישראל שיפטן

שער הנגב

במקום שהיה פעם שער הנגב פועלת היום אולפנת "כפר אליהו" של בנות דתיות. מנהל הכפר הופתע לשמוע את הסיפורים של מוקי כי לא שמע עליהם לפני כן. גם הצאצאים של אנשי כפר סאלד שהשתתפו בסיור, היום אנשים בגיל העמידה, סיפרו על הזיכרונות שלהם מאותה תקופה, לפני העזיבה לכפר סאלד, או על הסיפורים של הוריהם. בסיפוריהם ניכרת התרגשות רבה.

חנוש אומרת שכילדים הם שמעו הרבה סיפורים על שער הנגב. למעשה, ההורים שלהם ישבו בשער הנגב משנת 1934, כעשר שנים. הם התפרנסו מעבודה במשקים של איכרים בסביבה, מעבודות בנמל תל אביב, במפעל בסדום בים המלח ועוד.

 חנוש מספרת: "הסיור נערך ביום אביב נעים והייתה הרגשה "אחרת" באוויר, כאילו נשאר במקום הזה מהרוח של פעם, ומרגישים עדיין את המרחבים והמיוחדות של המקום."

דן שגיא מספר שהוא העריץ את נחמיה גינסבורג וסיפוריו על שער הנגב. כשהיה במקום הפכו הסיפורים לפתע למוחשיים.

במקום שרד מבנה בטון מהתקופה ועליו נקבע שלט שתלו אנשי כפר סאלד שסיירו במקום לפני 30-25 שנים.

במקום פעל גם מפעל לצעצועי עץ, בין הראשונים בארץ

ליקטנו מתוך זכרונותיו של אורי וולף ז"ל כמה סיפורים על שער הנגב: "משער הנגב אני זוכר את חצר הקיבוץ לפרטיה. החברים, חלקם גרו באוהלים, חלקם גרו בצריפי רכבת של ארבעה חדרים, חלקם גרו בליפטים שהיו מצופים מבפנים בבד יוטה. הליפטים היו ממוקמים בחלק המזרחי של היישוב, האוהלים היו באזור הכניסה ליד השער. ביניהם לבין בתי הילדים היו ממוקמים הצריפים. אני גם זוכר בדיוק את חדר-האוכל. אגב, הוא קיים עד היום. רוב המבנים, גם הבית על שתי קומותיו וגם מגדל המים עוד עומדים על תילם. לפני כמה שנים עשינו טיול עם הילדים ויכולתי להראות להם בדיוק היכן ממוקמים המבנים הללו. בתחילה גרו ההורים שלי באוהל, אחר כך בצריף שבו היו ארבעה חדרים. אחר כך היה להם צריפון קטן משלהם – הליפט. על יד שער הנגב היה 'משק פטר', מעבר לו, היכן שהיום קיבוץ חפץ חיים, היו השדות של שער הנגב, שם עיבדו את שדות הפלחה."

הקבוצה שישבה במקום שנים כה רבות טיפחה חיי תרבות עשירים, וניהלה דיונים אידיאולוגים ערים ותוססים. הם ניסו לעבד את השטח אך הוא היה מצומצם למדי וכל קידוחי המים נכשלו. משהתברר שלא ירכשו עבורם קרקעות נוספות ביקשו המתיישבים לעבור למקום אחר ראוי יותר להתיישבות.

בשירו של עדי נחמני, הוא מספר, שכל פעם הוצע להם אזור אחר (על ידי הרצפלד, איש קק"ל) להתיישבות ושוב ושוב נפלה ההצעה.  נשף חנוכה 1940 – תש"א (מתוך נאומי נחמיה):

רק בשנת 1942 נמצא המקום המתאים והם עברו לכפר סאלד שבגליל.

עשר השנים ששהו בני כפר סאלד בשער הנגב נטבע חזק בזכרונות הקבוצה, וכפי שניתן לראות גם בצאצאים וגם אפילו באלה שלא היה להם קשר ישיר למקום.

חברותא הוא מעין בית אקדמי שבו ניתן לגלות עולמות חדשים אבל גם לגלות צדדים אחרים וסיפורים שמשתלבים בזכרונות ובסיפורים של בני אותו הגיל.

מידע נוסף