חיים שילר, נהג הבית, ליד הטרנזיט

בשנים האחרונות לא השתמשתי בשירותיו של נהג-בית ולכן לא יכולתי לענות על השאלון שהופץ. אבל יש לי בהחלט, בייחוד עכשיו שהורידו אותי מההגה, מה להגיד בנושא.

מאז התחילו מהלכי ההפרטה יש פגיעה ניכרת בשירותים שהקיבוץ נהג לספק  לחבריו ולא תמיד תקצוב נוסף עונה על הבעיה. לאחרונה התקבלה החלטה שאני תומכת בה בשתי ידיים על "החברת" בריכת השחייה. כל עוד אנו מתעקשים להיות מוגדרים כ"קיבוץ", לא חשוב מאיזה סוג, יש עוד כמה וכמה נקודות בהן יכול הקיבוץ, כקהילה, להיטיב עם חבריו במתן שירותים שונים שלחבר הבודד קשה יותר להשיגם, בייחוד לחברים ב"שכבות החלשות", אם ביכולת פיזית ואם בתקציבים.

אחד הנימוקים שהוצגו להצעה על ביטול תפקיד נהג הבית, היה "זה עולה הרבה כסף ולקיבוץ אין כסף". אנחנו שייכים כנראה לקטיגוריה שבה לפחות חלק נכבד מהאוכלוסייה יכול להיות מוגדר כ"עשירים" (טוב, יחסית) וחלק אחר בהחלט מרגיש מולם "עני".

אחת הדרכים להקטין את אי השוויון היא  מיסוי  דיפרנציאלי – מי שמרוויח יותר, משלם אחוז גבוה יותר מהכנסתו. דרך אחרת היא  להרבות ככל האפשר בשירותים שהקיבוץ נותן, עם העדפה למעוטי היכולת.

החנות הקהילתית היא דוגמה טובה, אבל אי אפשר לצפות לפתרון התלוי ברוח ההתנדבות והנתינה של חלק קטן מהחברות (אפילו בלי ם/ות, כי זה מפעל רק של חברות).

דרך שלישית, המתקרבת קצת יותר לחברה קפיטליסטית שאנו בתוכה לפחות כבר ברגל אחת – היא לחייב את שירות ההסעות בתשלום מסוים ולפטור ממנו או להקטינו למי שראוי לכך. עשינו זאת עם ביטול המכבסה הקיבוצית, למה לא עם שירותים נוספים?

אני מבקשת מהערכאות (פעם אלה היו מוסדות) המתאימות להתייחס לדברי אלה כאל שאילתא ולהביא את הנושא לדיון ציבורי.