הופתענו כששלמה פנה אלינו לגבי ראיון לעלון. סך הכל, אנחנו תושבים, לא חברים, וחמור מכך, אנחנו גם לא מעניינים במיוחד. מה כבר יש להכיר? שני קשקשנים, מוזיקאי ופילוסופית, שחיים בדירה עם המרפסת המבולגנת הזו בקומותיים יחד עם הפעוטה הנפלאה שלהם, אייל. על אייל (בת 1.7), אגב, יש המון מה להגיד, וחבל באמת שאין פינה בעלון שמוקדשת לבני הקהילה הצעירים ביותר, כי הם המיטב.

בכל מקרה, כך או כך, הכתבה הזו עומדת להיות עלינו, אלעד וילק (38) ומיכל בן נח (34). או שאולי זו בכלל כתבה על החלל שנפער בין עיסוק ופרנסה, או בין בית ומשפחה, או בין תושבות לחברות. אלעד הוא מוזיקאי בן קיבוץ מעברות, והוא היה מוזיקאי בערך מכיתה ז'. ב 2011 הוא הוציא אלבום בשם "זמן קציר", ועובד בעצלתיים על אלבום שני. כשהציעו לו לחתום על חוזה עם חברת התקליטים הגדולה בארץ, הוא סירב. בימים אלו הוא עובד בהיי טק, מסיים לימודי תואר במוזיקה, משתתף במספר פרוייקטים מוזיקליים, ולא לוקח את האוטו לשטיפה למרות שהוא אמר כבר לפני חודש שזה יקרה.

אני פילוסופית, שבגדול זה אומר שאני מעדיפה להתווכח על נושאים שוליים מאשר לקדם עניינים פרקטיים (את הבלאגן במרפסת כבר הזכרנו?). בימים אלו סיימתי את לימודי הדוקטורט שלי בתחום המחשבה המדינית, והמחקר שלי התמקד ביחסי עובד-מעביד ובהשפעה שלהם על חירות הפרט. לאחרונה התחלתי לעבוד כמרצה לאנגלית במכללה בנתיבות, כי אין רכבת לאילת ואין ביקוש לויכוחים.

הכרנו דרך שחר (דייג), בת כיתה שלי, חברת קיבוץ, קוסמת תספורות, וכיום נשואה לאח של אלעד, המוזיקאי המוכשר אמיתי וילק. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל רק בגלל ששנינו קצרי רואי. אחרי שגרנו בירושלים (שם עשיתי תואר ראשון בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה ואלעד השלים את האלבום הראשון שלו), עקרנו את עצמנו לארה"ב לטובת הלימודים שלי באוניברסיטת בראון. כעבור ארבע שנים בניכר, חזרנו לחיק משפחתנו בעמק חפר, בתקווה להשתלב שוב בחיים הקיבוציים. התחלנו תהליך קליטה בקיבוץ מעברות, ובינתיים אנחנו שוכרים דירה בגח"א. הכי אנחנו מרוצים מהאנשים, מהסביבה, ומזה שכל השלטים בעברית. הקיבוץ המחודש שלנו פורח, ובתור צופה פנימית מן החוץ, הלב מתרחב.