כמיטב המסורת של מערכת הגיל הרך, בשבוע ראשון של יולי, אני והגננות יוצאות למספר ימי השתלמות מרוכזים. בעבר זו הייתה השתלמות של מדור גיל הרך של התנועה הקיבוצית.
השנה החלטתי לעשות השתלמות אחרת, מוקדשת כולה להכרות עם גבעת חיים איחוד, מקום העבודה שלנו, מקום בו קיבלנו זכות ולקחנו אחריות על היקר מכל – ילדיכם.
רעיון ההשתלמות צמח בי לאט. הוא נבע מתוך הגדרת הגישה החינוכית "פסיכו-פדגוגית, מערכתית, אקולוגית", לפיה אנו עובדות בגיל הרך. גישה זו רואה את קשר הדוק בין הקהילה לבין מערכת החינוך שהיא יוצרת לילדיה, את ההשפעה ההדדית בין החינוך הקהילתי לבין הקהילה, ואת משמעות הקשר עבור הילד (אשמח להרחיב בפעם אחרת על הגישה).
הרעיון של ההשתלמות בקיבוץ, התחזק עקב התהליך האינטנסיבי שנערך בהנהלת החינוך על החזון של מערכת החינוך בגח"א, המגדיר ביעדים את חיזוק הקשר לקהילה, למקום, ולהכרת הארץ. בוודאי תסכימו איתי שכל זה מתחיל כבר בגיל הרך…
גורם נוסף לקבלת ההחלטה הוא נתון אובייקטיבי – רוב העובדות הנאמנות של המערכת, כולל אותי, לא מהקיבוץ. הדבר יוצר מדי פעם קושי טכני ורגשי, הנובע מחוסר ידע לאן ללכת, ולמי לפנות, ועד פערים ברקע תרבותי, המקשים על יצירת אמון, קבלה והערכה.
שיתפתי את לביאה ברעיון, וקיבלתי אור ירוק ושפע רעיונות…
בסוף צמחה תכנית שלמה:

יום ראשון בבוקר, מפגש עם מוטי זעירא
מוטי התחיל את השיחה בכך שאמר שהיסטוריה באופן כללי מסופרת על ידי סיפורים אישיים… הוא חלק עמנו את ההיסטוריה המרתקת של המקום. קשה להקיף את הכל בשעתיים, אבל שמענו בין השאר, על רוח המקום; על הפילוג; על הייחוד של גבעת חיים איחוד כמקום שנבנה על ידי יוצאי קיבוצים, בעלי ניסיון, שהשקיעו הרבה מחשבה לפני כל תהליך וביצוע (מה שניכר מאד היום בקיבוץ ובהתנהלותו).
לאחר מכן ביקרנו בארכיון, שם אירחו אותנו חנוש והיידי. דרך זיכרונות הילדות של חנוש המשכנו להיחשף להיסטוריית הקיבוץ, והתחברנו לסיפורים ולאנשים.
סיימנו את היום עם נועה לוי, והסיפור על חינוך מיוחד בגבעת חיים – מיוזמה אישית של אישה מיוחדת אמי גינזבורג, הגעתו של בנימין שפריר, התפתחות בית הספר שפרירים ועד היום… חשבתי על אובדן הייחודיות, ועד כמה הנושא אקטואלי לגיל הרך הקיבוצי – במאבק מתמיד מול המדינה, מול משרד התמ"ת ומשרד החינוך, על זכותנו לקיים חינוך ייחודי קיבוצי.

ביום שני, על הבוקר, יצאנו לטייל עם אורנה ישראלי בגן בוטני נפלא, ששמו גבעת חיים איחוד – מרתק, מעשיר, פותח עיניים ומעורר מחשבה. היה קשה לעצור…
אבל בבריכה כבר חיכה לנו גרשון שפע… גרשון סיפר לנו על הספורט בגבעת חיים, תחום שאפילו הפילוג לא יכל לו… גאוות יחידה, השגיות, ודבקות במטרה – תכונות האופי הקהילתי המורגשות גם היום. אין ספק שלא במקרה בגבעת חיים, ענף הספורט היה כל כך מוצלח.
מהבריכה המשכנו לחדר העבודה של סמדר זעירא בבית ספר שפרירים. סמדר פתחה בסיפור זיכרון הילדות שלה, זיכרון המקום. אחרי זה, התבקשנו לבטא את חווית המקום באמצעות חומרי אמנות – כל אחת עם החוויה שלה. אחרי זה, בהנחייתה של סמדר, צירפנו את העבודות ויצרנו את גבעת חיים משלנו, צרור חוויות אישיות. אחרי יומיים מרוכזים של ההכרות עם הקיבוץ, זה היה מרגש במיוחד.
ביום שלישי נפגשנו עם המדריכה הפדגוגית של המערכת – נעם מירסקי. עבדנו על בחירת תכנים לגן על ידי הגננת, מודעות הגננת לקשר בין זהותה האישית לבין הילד, הבונה את זהותו בתוך המשפחה, בקונטקסט קהילתי. תכנית הגן היא האמצעי העוזר לילד להבין מיהו, ומהם מעגלי השייכות שלו.
סיימנו את ההשתלמות בארוחת צהרים מפנקת, מעשי ידיה של אלה מירון, ונערכה שיחה מסכמת. הסכמנו שההשתלמות הייתה מוצלחת, ותרמה רבות להבנת המקום והאנשים. הבנו בצורה מעמיקה יותר מה הציפיות והרגישויות של האנשים במקום, לאור החיבור הבין דורי שנחשפנו אליו. במהלך ההשתלמות למדנו הרבה דברים חדשים (כולל מה אנחנו לא יודעות ואת מי לשאול…). ועם כל זה נוצר רצון לקבל וללמוד עוד…
בעקבות הקשר שנוצר בהשתלמות, נבנתה תכנית המשך שנתית עם מוטי זעירא בדגש על לוח שנה עברי וחגי ישראל, ועם אורנה ישראלי המשך הלמידה על הסביבה הטבעית בקיבוץ.
אני מודה ומעריכה מאד את ההתגייסות של כל האנשים שלקחו חלק בהשתלמות.
בינתיים חשבנו שיהיה טוב אם תכירו את הצוות המקצועי המוביל את הגיל הרך. בשלב מאוחר יותר נשתדל להכיר לכם גם את המטפלות המסורות.

על קצה המזלג: אנטה ז'סטקוב, מנהלת הגיל הרך
נולדתי וגדלתי עד גיל 17 בז'יטומיר שבאוקראינה. הייתה לי ילדות מאושרת עם תחושה של יציבות וביטחון. ההורים שלי היו קומוניסטים מאמינים, ולא התייחסו לזהותם היהודית. אבל היו אנשים "טובי לב" שהזכירו מי אנחנו – "ז'ידים", אחרת היינו שוכחים… את זהותי הלאומית התחלתי לבנות בגיל 20 בעקבות "פרסטרויקה", פירוק ברית המועצות.
ראיתי את עצמי לומדת הוראה בלנינגרד, עיר מדהימה, אך בשל היותי יהודייה ולא תושבת לנינגרד לא יכולתי להתקבל למקצוע הנחשק של ההוראה. מצאתי את עצמי לומדת בפקולטה חשמל ואלקטרוניקה, במסלול אוטומציה של תנועת רכבות…
העולם שלנו הפסיק להיות מובן ובטוח ב-1985 – גורבצ'וב, פרסטרויקה, חופש ביטוי, נפילת צנזורה… לצד הדברים המדהימים שהשינוי הביא, עלו קולות לאומניים שוביניסטיים. תעשיות קרסו והמצב כלכלי החמיר.
בסוף פברואר 1992 עלינו לארץ – משפחה צעירה עם ילדה בת שש וחצי, וחודש שמיני להריון. עלינו כשהבנו והשלמנו שאנחנו והילדים שלנו – יהודים, והמקום היחידי עלי אדמות להיות שלם עם זה הוא במדינת ישראל.
ה"בית הראשון במולדת" היה בגבעת חיים מאוחד: קרוון, אולפן עם לאה הרץ, לידה וברית מילה באולפן, עבודה בפריגת, הכרות ראשונה עם הגיל הרך הקיבוצי בתור אימא והתפעלות מהגישה והתכנים, קרבה לטבע, חופש.
התקבלנו לחברות והתחלתי לעבוד בגיל הרך בתור מטפלת. המשכתי עם הסבה אקדמאית בסמינר הקיבוצים – תעודת הוראה גננת, מורה א'-ב' ועבודה בתור גננת. לימודי המשך "ניהול, הדרכה וייעוץ בגיל הרך", ולפני עשר שנים – תחילת העבודה בתור מנהלת הגיל הרך בגח"א ועבודה בתור מדריכה פדגוגית.
אני חולמת בשתי שפות, ועם ילדי והנכדות ממשיכה לדבר רוסית.
אני מעריכה באנשים תכונות כמו עצמאות, רגישות לזולת, אחריות ומחויבות, יכולת למידה וגמישות מחשבתית. אני מתקשה להתמודד עם חוסר כבוד לאדם באשר הוא.

על קצה המזלג: לימור אביטל, מובילה בבית התינוקות
נולדתי במאוחד, בתם של עמוס ודורון גורן (כן, אחות של אלומה…).
עד לסיום שירותי הצבאי, חייתי בקיבוץ בלינה המשותפת… למדתי בבי"ס חוף כרמל… מוכר?
אחרי טיולים בעולם, ותואר ראשון במדעי המדינה (מה חשבתי לעצמי?) הקמתי משפחה, ויש לי בן זוג ושלושה ילדים נפלאים.
לבית התינוקות של גח"א הגעתי לפני עשר שנים, עוד כשגרתי בבת חפר. לפני שש שנים לערך, חזרנו לגור במאוחד.
למרות ניסיונותיי לעסוק בתחומים אחרים, האהבה לתינוקות תמיד משכה אותי אליהם בחזרה… הרוך, התום, החיוך והמתיקות עד אין קץ שלהם, משרה עליי שלווה וסיפוק.
במשך השנים למדתי ליווי התפתחותי לתינוקות, דולה לאחרי הלידה, והשתלמויות רבות של החינוך הקיבוצי.
בית התינוקות של גח"א הוא הבית (המקצועי) שלי, הוא אני ואני זה הוא… במיוחד מאז שעברנו לבית המשופץ – אני גאה, וזאת זכות בשבילי לעבוד בבית שתוכנן ועוצב בקפידה במיוחד לצורכי התינוקות, בית שמאפשר לי לתת לתינוקות שלכם את כל מה שאני חושבת שנחוץ להם.
מערכת הגיל הרך בקיבוצכם, הינה מקצועית וחזקה, וקהילתכם מתייחסת לחינוך בשיא הרצינות והערכה. העריכו זאת… זה לא מובן מאליו!

על קצה המזלג: יוליה בקלייניק, גננת בפעוטון ברוש
נולדתי במוסקבה, וגרנו במרכז העיר, ליד הקרמלין. ארבע נפשות בחדר, בדירה עם עוד שלוש משפחות. לעומת זאת, גן הילדים היה ממוקם בבניין מפואר מהמאה ה-18…
אימא שלי חינכה אותי לאהבה לספרות, מוזיקה ואומנות מכל רחבי העולם, וכמובן ההשפעה הגדולה ביותר עלי הייתה של התרבות הרוסית הקלאסית.
במלחמת העולם השנייה אבא שלי שהיה אז בן חמש, יחד עם אמו ואחיו הקטן בן השלוש נכלאו בגטו באוקראינה למשך כשלוש שנים, עד שחרור האזור מהנאצים. הדבר השאיר חותם לכל חייו והשפיע על כל משפחתנו.
אנחנו לא הינו ציונים וידעתי שאני יהודייה רק בגלל אנטישמיות.
בשנות ה-90, כשהקמתי את המשפחה משלי, רצינו לעזוב את ברית המועצות, וחיפשנו מקום נורמלי לגדל ילדים. אני התחלתי להתחבר לתרבות ישראלית ולמסורת יהודית רק שנה לפני העלייה לארץ ישראל. עליתי בשנת 1995 עם בעלי ועם בני בן העשר. הגענו לישראל בתוכנית "בית ראשון במולדת" לקיבוץ גבעת חיים מאוחד.
התחברתי מאוד לקיבוץ: לטבע, לאנשים, לחינוך ולצורת החיים. בני הקטן נולד בארץ, שזה בעצם החיבור הכי חזק. כל השנים דאגתי להישאר בסביבת גבעות חיים, על מנת שהילדים שלי ימשיכו להתחנך במסלול הייחודי של החינוך הקיבוצי, וייהנו מהחברה הטובה שכאן. אני מרגישה שגידלתי את ילדי במקום הנכון בשבילנו. בני הבכור שירת בצבא, למד תאטרון ועכשיו נמצא בתחילת הקרירה שלו, הקטן התחיל לא מזמן שנת שירות.
את התואר הראשון בהוראה עשיתי במוסקבה, ועבדתי שם כמורה בבית ספר יסודי וכגננת עם ילדים מגיל שלוש ועד שבע.
לעבוד עם תינוקות ופעוטים התחלתי רק בארץ וזה מצא חן בעיני. אחרי שעבדתי כמטפלת ולמדתי חינוך הקיבוצי דרך קורסים והשתלמויות, החלום שלי התגשם – אני שוב עובדת כגננת.
למרות המציאות הביטחונית וכלכלית המורכבת, ישראל היא מקום טוב לגדל ילדים. ובשבילי המקום הכי טוב בישראל זה קיבוץ גבעת חיים איחוד.

על קצה המזלג: מרסלה פומרנצ'יק-ריינויין, גננת בגנון סיגלון
נולדתי ב-1964 בארגנטינה, בואנוס איירס. הורי נולדו בפולין, והגיעו כילדים עם משפחתם לארגנטינה לפני המלחמה, בשנות ה-30.
הבית היה בית מסורתי, ולמדתי 12 שנה בבית ספר יהודי. בתי הספר היהודיים היו כמו חוות גדולות, והיו שם בעלי חיים, בריכה וחדר אוכל גדול, כמו קיבוץ קטן.
כילדה הייתי פעילה בתנועת הנוער, ומדריכת נוער בקהילה היהודית.
למדתי תואר ראשון בחינוך, ועבדתי בבתי ספר יסודיים ממשלתיים וגם יהודים כ-15 שנה.
בשנת 96 עלינו לארץ (הכרתי קודם את בעלי במרכז קליטה). גרנו בהתחלה בקיבוץ סופה בחבל אשכול שבנגב, וכך התחילה האהבה לחיים בקיבוץ. שם התחלתי לעבוד בחינוך הקיבוצי, ותוך כדי למדתי בבתי ספר תיכונים, חמש יחידות בגרות בספרדית.
עבדתי 11 שנה בקיבוץ רמת הכובש ליד כפר סבא.
לפני כשנתיים החלטתי לחפש עבודה יותר קרוב לביתי הנוכחי בחדרה, והגעתי לקיבוץ גבעת חיים איחוד. לאט-לאט אני לומדת ומכירה את הקהילה המקומית.
החינוך הוא חלק חשוב מהחיים שלי, ולאורך השנים עבדתי עם גילאים שונים. חשוב לי מאד ללמד את הילדים להיות עצמאים, ולאהוב את הסביבה, ובמיוחד בעלי חיים.
אני מתעניינת בהרבה תחומים ותמיד לומדת משהו. בשנה האחרונה למדתי קורס הדרכה תעסוקתית לגיל הזהב. אולי כשאני "אהיה גדולה" אני אעבוד עם גיל הזהב…

על קצה המזלג: גלי בלו, גננת בגן רימון
פעם אחת, לפני הרבה שנים… או ליתר דיוק 45, נולדתי בשכונה קטנה בעיר חיפה. בסה"כ היה נחמד, קצת צפוף עם ארבעת אחיותיי הגדולות ואח אחד מפונק. את בעיית הצפיפות פטרתי בכך שביליתי עם חברים כל אחה"צ, למטה בשכונה. משחקים או אופניים לא היו לי או לאף אחד אחר, שיחקנו עם מה שיש, גומי, קלאס, גולות.
משפחתי ואני גרנו בבית גבוה וחדש שבנו בשכונה ערבית ותיקה (חליסה –למי שמכיר). אנחנו גרנו בקומה רביעית וכל פעם שהיינו רעבים או צמאים, צעקנו ללא גינונים, "אאימממא"! רק האימא הנכונה ענתה (זה תמיד הדהים אותנו כילדים) והיא צעקה בחזרה, ללא גינונים – "מההההה?" עם דלי קשור בחבל, הורידה לנו אפרסקים ובקבוק מים, כדי שלא נעלה למעלה ונפריע לה שוב לשטוף את הבית. וכשאחד הילדים הערבים הציק לי בדרך הארוכה לבית הספר, אימא לקחה את מקל השטיחים, וללא גינונים + חלוק בית, רצה בעקבותיו. באמת!
התגייסתי ושירתתי בחיל קשר, אך אימי חלתה מאוד.
עם פטירתה נסעתי רחוק-רחוק, לבדי. להודו, תאילנד, יפן, פיליפינים, הונג קונג, נפאל אוסטרליה. אחרי מסע של שנתיים הכרתי שם את אפי, שבנה איתי בית בקיבוץ מגל, ויש לנו שלושה ילדים – דניאלה בת 13, מיכאל בן 10 ונעמי בת 7.
בין לידה ללידה, עם קליניקה לטיפולים אלטרנטיביים, מצאתי את עצמי עובדת להשלמת הכנסה בגני ילדים בקיבוץ העוגן. בהדרגה זנחתי את הקליניקה, והתמסרתי לעבודה בגן.
אחרי חופשת לידה ארוכה מאוד… הוזמנתי לראיון עבודה בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בחדר ישבו טלי סופר, אז כרכזת גיל הרך, ואיילת סטיוארט גננת בפעוטון, וכך הגעתי ונשארתי! במהלך השנים, גננות התחילו להתלונן עלי שאני מטפלת דעתנית מידי… אנטה קראה לי למשרדה, ואז הבנתי, שאני צריכה גן משלי… התחלתי להשלים בגרויות, פסיכומטרי, ולימודי תעודת הוראה עם שניים/שלושה תינוקות שלי על הברכיים.
אני עובדת בגבעת חיים איחוד, כבר 12 שנה, ומרגישה בבית, מחוברת לאנשים ולנוף. כשאנשים במגל מתייעצים איתי בנושא מסוים, אני מוצאת את עצמי עונה: "אצלנו בגח"א…" והם עונים: "אצלנו?!" (וככל הנראה תוהים מדוע עבורי "אצלנו" זה גח"א).
אני גאה להיות שייכת למערכת חושבת, שרואה את החינוך כמשימה שלא נותנת מנוח, משימה שחייבת להיות במיטבה.
גן רימון שלי עד אוגוסט הקרוב. בהתרגשות רבה ועם קשיי פרידה גדולים, אני פותחת את גן דקל המשופץ בשנת הלימודים הבאה.

על קצה המזלג: סיון רזמוביץ, גננת בגנון זית
קצת על עצמי לספר ידעתי… אני נשואה לאודי, אמא למעיין (בת 10.5), אלון (בן 7) ונעמה (בת 3.5). גרים באליכין. בשנתיים האחרונות אני גננת בגנון "זית" בקיבוץ.
נולדתי וגדלתי בקיבוץ מצר, בת בכורה (מתוך ארבעה) לאמא מורה ואבא הנדסאי בניין. אני בוגרת ה'חינוך הקיבוצי', כולל לינה משותפת. בילדותי אהבתי מאוד טיולים, טבע ובעלי חיים. את האהבה הזאת אני מביאה לעבודה עם הילדים בגנון – בטיולים, בגידול חלזונות וטוואי המשי בגן ובהתייחסות לבע"ח שאנו פוגשים (וגם מגדלת כלב, חתולה, דגים ושני אווזים).
אני מביאה איתי לגן אהבה נוספת – לספרים ולשפה העברית. לסיפורים (בהקראה מספר, בעל-פה או המחזה), לרכישת מילים חדשות והבנתן יש מקום של כבוד אצלנו בגנון.
עברתי תחנות תעסוקתיות שונות – התחלתי לעבוד בבתי הילדים במצר בכיתה ט', ולמעשה מאז אני עוסקת בחינוך במשך רוב חיי. עבדתי שנים רבות כמטפלת בפעוטון וגנון במצר ובעין שמר. סיימתי BA בעבודה סוציאלית ועבדתי כעו"ס עם ילדים בסיכון. בהמשך עשיתי הסבה לגננת חינוך מיוחד, ועבדתי בבית ספר לילדים עם לקויות תקשורת עד ללידה המוקדמת (מאוד) של בתי הצעירה.
לפני כשלוש שנים נאלצנו, בצער רב, לעזוב את קיבוץ מצר בשל זיהום אוויר קשה ביותר, ממנו סבלו בעיקר בני האסמטי ובתי הפגית. עברנו לאליכין וכך הגעתי לעבוד בגח"א, והתחלתי את דרכי כגננת. בחרתי "לחזור" לגנים קיבוציים מתוך הבנה שזה המקום המקצועי הנכון לי.
הגעתי למערכת חינוך מקצועית וערכית, המשקיעה מחשבה ומשאבים רבים החל ממבני החינוך, הדרכות הצוותים ועוד. אני לומדת לשלב בין המוכר והידוע לי לבין מנהגי ומסורות קיבוץ גח"א. בעזרת הורי וסבי ילדי הגן, אנטה וצוותי החינוך השונים אני לומדת להכיר את האנשים, בעלי התפקידים, השבילים והצמחייה המקומיים.
בעקבות ההשתלמות שעברנו נחשפתי להיסטוריה של גח"א, לערכים שקיימים בו עוד מהקמתו, לאנשים ולמקומות חדשים, ויש עוד כ"כ הרכה ללמוד ולהכיר…
אני רוצה לאחל לכולנו הרבה שנים מהנות ומעשירות, מלאות למידה, התפתחות וגדילה.

על קצה המזלג: אנה פולג, גננת בגן דולב.
אני נשואה +3. גרה בתל מונד.
נולדתי בבלרוס בעיר מינסק בשנת 1968. הזיכרונות המעטים שלי הם של חורף מושלג, ערבי שירה משפחתיים שבהם אמי מנגנת על פסנתר וסבי מנגן בכינור. הבית היה בית מאד ציוני.
אבי הבין אחרי מלחמת ששת הימים כי הוא רוצה לחיות בישראל. המאבק לצאת מברה"מ בשנות השבעים היה קשה וארוך. אבא שלי היה "אסיר ציון" והוא נחקר בין השאר בהקשר של פרשת חטיפת המטוס בלנינגרד ב-1970 בידי קבוצת יהודים.
הגענו לישראל ביולי 1973 כשאני בת חמש. בעקבות חזונו של בן גוריון, אבי רצה ליישב את הנגב. הגענו למרכז קליטה ערד, והיינו המומים מהחום והנוף המדברי. עם פרוץ מלחמת יום כיפור, אבי התנדב לצה"ל כמהנדס ומומחה לבליסטיקה, והשתלב בתעשייה הצבאית. אמי עבדה כמהנדסת המתמחה במתכות בתל השומר על פרויקט ייצור טנק מרכבה.
בגלל אילוצי תעסוקה, עזבנו את הנגב ועברנו לגור בהרצליה – בה גדלתי. כילדה אני זוכרת את עצמי משתוקקת לחיית מחמד, ומטפלת בילדים קטנים. חיות וילדים הן שתי אהבות גדולות שלי. הייתי ילדה מלאת מרץ ושמחת חיים. עם השנים כל המשפחה המורחבת גם היא עשתה עלייה – רובם מהנדסים ורופאים שהשתלבו בתעשייה הביטחונית. הצפיות ממני היו ברורות… עברתי לתיכון הנדסאים, וכחיילת שרתתי בחיל הקשר והאלקטרוניקה. המשך המסלול היה אמור להיות בטכניון…
בוקר אחד מצאתי את עצמי מול סמינר הקיבוצים, מחכה לאוטובוס שייקח אותי לחיפה, והלב משך אותי להיכנס. התפנית הייתה בלתי נמנעת, והתחלתי ללמוד חינוך לגיל הרך.
בשנה השנייה ללימודים הכרתי את בעלי אלכס, שעלה לישראל גם הוא ממינסק. התחתנו, אמצנו כלב, קניתי ציפורי שיר, גל ביתנו נולדה ואני התחלתי לעבוד בגן ילדים במושב.
אחרי שעברנו לתל מונד, מתן בני נולד, ופתחתי גן ילדים פרטי. המשפחה שלנו התרחבה – דן הצטרף, ואיתו עוד הרבה חיות. במשך 17 שנה ניהלתי גן פרטי.
גידלתי שלושה ילדים מקסימים. גל אחרי שרות צבאי סדיר וקבע, מתחילה בלימודי אנימציה. מתן ודן, שחקני שחמט מקצוענים, ייצגו את ישראל פעמים רבות באליפויות אירופה ועולם.
לפני שלוש שנים סגרתי את הגן, ועברתי לעבוד כגננת במשרד החינוך. לפני שנה הציעה לי המפקחת לעבוד כגננת בגבעת חיים איחוד.
ממבט ראשון התאהבתי במקום – באווירה ובחשיבות שמייחסים לחינוך בקיבוץ. אני זוכרת את הסיור ראשוני – גן דולב עדיין היה בשלבי שיפוץ, ואני שמחתי על ההזדמנות להשתלב ולעבוד בתוך צוות חינוכי ובאווירה חדשה ומאתגרת. שמחה להמשיך ולעבוד בגן גם בשנה הבאה.

על קצה המזלג: דנה רובין הגלילי, גננת בגן תאנה
רק למי שמעוניין לדעת: בכללי – נולדתי כאן בקיבוץ.
שלושה ימים לאחר מכן, ישר מבית החולים, אל הפעוטון.
גדלתי בעיקר בבית הילדים, בחינוך המשותף.
הסתובבתי יחפה כל ילדותי, ולא דאגתי ממכוניות, או שאר סכנות…
אני דור שלישי למייסדי הקיבוץ. משפחת רובין ומשפחת פרנק.
בגיל 18 התקבלתי לחברות כנהוג אז בחג המשק. לאחר מכן התגייסתי לצה"ל והייתי חובשת.
למדתי חינוך יצירתי BED בסמינר הקיבוצים לגננת מוסמכת ומורה לא'-ב', ובאותו זמן גרתי בתל-אביב.
קפצתי למימי הגיל הרך בגבעת חיים איחוד עם דחיפה קלה, כי קצת פחדתי… למרות שגם לפני לימודיי עבדתי כגננת בגיל הרך בקיבוץ.
התחתנתי עם יריב ויש לנו שני ילדים מתוקים ומופלאים: שני ושקד, שגם הם צומחים כאן בקיבוץ, כמובן כבר לא בחינוך המשותף, אלא קרוב-קרוב אליי.
אני בדרך כלל האחרונה שיודעת משהו על מישהו בקיבוץ. חיה עם משפחתי בשקט ונהנית מהמרחבים, מהנוף הצמחי ומביתי הקט והחמים.
אוהבת: לחוות את ילדי הגדלים, ליצור שרשראות, לשחות ולטייל בים, להקשיב למוסיקה טובה…