ב-22 בספטמבר 1939 גורשה משפחתה של אימי, אולי – אורסולה בליץ מהעיירה Schoeneck בגרמניה, הנמצאת על גבול צ'כיה, לעיר ברלין, שם ריכזו הנאצים את היהודים מרחבי גרמניה.
ערב גרוש המשפחה, נשלחה אמי ע"י אביה, בהיותה בת 13 בלבד, לדנמרק במסגרת ה'קינדר טרנספורט'. עם כניסת הנאצים לדנמרק, הוברחו היהודים בלילה אחד, בסירות דייגים לשוודיה הניטרלית. שם, במסגרת "ההכשרה" פגשה את אבי יחזקאל. ב-1948 עלו לארץ, התמקמו בכפר סאלד ולאחר מכן בגבעת חיים איחוד כחלק מקבוצת הייקים שהקימו את המקום.
ב-6 לַמרץ 1943 נשׁלחו סבי מצד אמִי, יַעֲקֹב בליץ ואחות אִמִּי אליס מרציף 17 הַמְּפֻרְסָם בפרברי בֶּרְלִין למשרפות אושוויץ בירקנאו. סָבָהּ שֶׁל אִמִּי הוגו ברגר, נִשְׁלַח לגיטו טרזין וּמָצָא בּוֹ אֶת מוֹתוֹ, סבתה רוזה נִפְטְרָה בְּבֶרְלִין לְאַחֵר שֶׁלֹּא עָמְדָה בַּתְּנַאי המחייה הַקָּשִׁים.
לפני כשלוש שנים נפלה בחלקנו הזדמנות גדולה. יום אחד הופיע בקיבוץ היסטוריון גרמני שחקר את ההיסטוריה של היהודים שגרו באזור זאקסן והציג בפנינו ספר עב קרס עם ההיסטוריה והתמונות של משפחות יהודיות רבות, שגרו בעיירות השונות ברחבי החבל וביניהן משפחתה של אימי.
בזכותו ובעזרתה הפעילה של ראשת העיר Schoeneck הוחלט על התקנת שלט זיכרון על בית המשפחה, שהייתה המשפחה היהודית היחידה באותה העיירה. ב-22 בספטמבר 2013, בדיוק 74 שנה לאחר היום בו גורשה המשפחה, התקיים טקס הסרת הלוט. לאחר הטקס, שהיה מרגש במיוחד, ובו נכחו כמה עשרות אנשים, נפגשנו עם מספר נשים שזכרו כל השנים את המשפחה.
אַחַת מֵאוֹתָן נָשִׂים הָיְיתָה אִישָּׁה נמוכת קוֹמָה אֲשֶׁר מָסְרָה לָנוּ הֶעְתֵּק מִמִּכְתָּב דהוי, שַׁכְתֵּב סָבִי לְאָבִיהָ. הַמִּכְתָּב נִכְתָּב מְסַפֵּר חֳדָשִׁים לְאַחֵר שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה הִתְמַקְּמָה בְּבֶרְלִין, בִּמְכוֹנַת כְּתִיבָה, כְּיָאֶה ליקה אֲמִתִּי גַּם בִּתְקוּפוֹת קָשׁוֹת. אָבִיהָ שֶׁל אוֹתָהּ אִישָּׁה הָיָה בַּעַל הַמַּכֹּלֶת בַּעֲיָרָה וְהוּא הָיָה חֲבֵרוֹ הַטּוֹב שֶׁל סָבִי. בְּמִכְתָּב מְפָרֵט סָבִי אֶת תְּנַאי הַמִּחְיָה הַקָּשִׁים, הַצְּפִיפוּת הַנּוֹרָאָה וְהָעֻבְדָּה שֶׁלֹּא נוֹתְנִים לָהֶם לַעֲבֹד וּמַצָּבָם הַכַּסְפִּי הוֹלֵךְ ומתדרדר. וְכָךְ הוּא כּוֹתֵב, "קָשֶׁה לִי לְהָבִין מַדּוּעַ אֲנָשִׁים מִתְנַהֲגִים בְּכָזֶה רֹעַ לֵב. אֲנִי נֶאֱלָץ לְבַקֵּשׁ אֶת עֶזְרַתֶךְ בִּגְבִייַּת הַכֶּסֶף עֲבֹר הָרְכוּשׁ הָרַב שֶׁמָּכַרְתִּי לַאֲנָשִׁים שׁוֹנִים בַּעֲיָרָה, וְזֹאת עַל מְנַת שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ מָה לֶאֱכֹל". וְעוֹד הוּא מוֹסִיף "שָׁלַחְתִּי אֶת בִּתִּי אורסולה לְדַנְמַרְק, וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלָּעוֹלָם לֹא אַרְאֶה אוֹתָהּ יוֹתֵר". בְּסוֹפוֹ שֶׁל הַמִּכְתָּב הוּא מבקש "אל תְּסַפֵּר לְאַנְשֵׁי הָעֲיָרָה כַּמָּה קָשֶׁה לָנוּ פֹּה, אֲנִי לֹא רוֹצֶה שֶׁהֵם יִשְׂמְחוּ עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ".
וְאָז נִגְּשָׁה אֵלִי אִישָּׁה מְבֻגֶּרֶת, חִבְּקָה וְנָשְׁקָה וְסִפְּרָה שֶׁהִיא הָייְתָה רַק בַּת שָׁנָה כַּאֲשֶׁר מִשֶּׁפָּחַתְּ בליץ גֹּרְשָׁה. הוֹרֶיהָ הָיוּ רואי הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה. הִיא סִפְּרָה שֶׁלְּאוֹרֵךְ כָּל יַלְדוּתָהּ הַהוֹרִים שֶׁלָּהּ שָׁאֲלוּ, "מָה קָרָה לַמִּשְׁפָּחוֹת בליץ וברגר? מָה עָלָה בְּגוֹרָלָן שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת בליץ וברגר?"
הָיְתָה שָׁם אִישָּׁה בַּת 90 שֶׁסִּפְּרָה שכשהמשפחה גֹּרְשָׁה הִיא הָייְתָה בַּת 16. הִיא הָיְתָה הַחֶבְרָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר שֶׁל אֲחוֹתָהּ שֶׁל אִמִּי, אליס, הִיא סִפְּרָה שֶׁהָייְתָה מִתְגַנֶּבֶת בַּלֵּילוֹת לַבַּיִת הַמִּשְׁפָּחָה כְּדֵי לְבַלּוֹת עִם אליס, כִּי כְּבָר נֵאָסֵר עַל אֲנָשַׁי הָעֲיָרָה לִהְיוֹת בְּקֶשֶׁר עִם הַמִּשְׁפָּחָה.
לְאַחֵר הַטֶּקֶס וְהַבִּיקּוּר בַּבַּיִת הָעִירִיָּה נָסַעְנוּ לְבֶרְלִין לְהַשְׁלִים פִּסָּה נוֹסַפְתְּ בִּפְסֵיפָס. שם, בתחנת הרכבת של הפרבר השקט והיפה Gruenevald, מהמקום ממנו נשלחו אל מותם, ליד האנדרטה הצמודה לרציף 17, הדלקנו נר לזכרם.
לפני כחצי שנה, לאחר דחיות רבות, השלמנו את המעגל כאשר יצאנו, הלין ואנוכי למסע בפולין.
באושוויץ מצאנו את שמם של סבא יעקב ודודה אליס ברשימת הנספים. מאושוויץ המשכנו למחנה ההשמדה בירקנאו. למרות היותי אתאיסט מוחלט, צבר, קיבוצניק, צנחן לשעבר, עם ביטחון עצמי רב, עמדתי מול המשרפות, אמרתי קדיש והדמעות זלגו כמו מפלי הניאגרה.
היה זה ביטוי להרגשת התסכול והזעם שבעצם לא הצלחנו להפנים לאיזה שפל יכולים לרדת בני אדם ובכמה סבל יכולים קורבנות לעמוד.
אמא לא הכניסה את כאבה יותר מדי לחיי משפחתנו. אחותי עליזה נקראה על שמה של אחותה אליס. היה לאמא אלבום שהיא לקחה אתה כאשר עזבה ובו תמונות של המשפחה והבית והוא ליווה אותנו לאורך כל תקופת ההתבגרות.
ובכל זאת, רק בגיל מבוגר, כאשר אנחנו כבר סבים, מצאנו את האנרגיות להשלים מהלך ולמלא חוב מוסרי כלפי אימנו ומשפחתה.
אם ישנו דבר שחובה עלינו, בני הדור השני לשואה, לוודא, הוא שימור הזיכרון והלימוד של אותה תקופה אפלה בחיי עמנו.
יהי זכרם ברוך.