בטח יצא לכם לראות כתבות ולשמוע לא פעם על משפחות שנוסעות לחו"ל עם הילדים לזמן ממושך כדי לחשוף אותם בפני תרבויות חדשות ולגלות בפניהם עולם שונה לגמרי ממה שהם פוגשים בחיי היומיום בארצם. אחת מאותן משפחות היא בירן-אודובר: טל ("הרוב קוראים לי טלי אבל שמי הוא טל") – בתם של אסתי בירן וארי שלא חי בקיבוץ, נשואה לדן – יליד קנדה שחי עם משפחתו בהודו מגיל 13; לזוג יש 2 בנים: מנו בן ה-14 ויהלי, בן 7 וחצי – שניהם לומדים בביה"ס ולדורף "מרכז אופק" שבאלישיב. הארבעה גרים בבית יפהפה עם גינה מטופחת להפליא שאותם הם עוזבים זמנית בכל קיץ לטובת ביקור ארוך ומעשיר בהודו הרחוקה.

כיצד הכרתם?
דן: אמי היא ישראלית שעברה עם משפחתה בגיל 15 לקנדה, שם למדה להיות אחות והתחתנה עם אבא שלי, בחור מקומי. בקהילה היהודית של מונטריאול אליה השתייכנו, הייתה מורה ליוגה שחזרה מהודו עם גיטרה, פרחים בשיער והרבה תובנות מעניינות על החיים. האישה הזו השפיעה מאוד על אמי וגם עלי בתור ילד. נפתחנו דרכה לתרבות ההודית וגם בזכות החוגים שהקימה במרכז הקהילתי, פגשנו לראשונה את המורה שלה שבא מהודו העונה לשם סוואמי שאם. בעקבות המפגש החלטנו לעבור לגור בקולו: כפר הודי שנמצא בהרי ההימלאיה שבצפון המדינה, לא הרחק ממנאלי, המוכרת יותר לתרמילאי הממוצע. שם הכרתי את סיגל, אחותה של טל, ולאחר 10 שנים בהן שמרנו על קשר – היא הכירה לי את טל, לנו היה קשר ארוך סביב יוגה, מדיטציה ושיחות על החיים עד שהפכנו לזוג והתחתנו.
טל: הגעתי יחד עם 3 אחיי להודו מדי שנה באופן קבוע במשך קרוב לעשור. למדתי אוריתמיה בארץ ובכל חופשה נסעתי. עבדתי באשראם המקומי עד שדן ואני חזרנו ארצה כדי להקים משפחה. גרנו מספר שנים בחיבת ציון עד שבנינו בית ועברנו לשכונה החדשה בקיבוץ.

מה גרם לכם "להידבק בחיידק" הזה שנקרא הודו ומה כל כך משך אתכם בתרבות הזו?
טל: קולו הוא משכנו של הגורו שלנו. הוא שסחף אחריו באותן שנים קבוצה גדולה של מערביים, רובם קנדיים. מאז שמנו הבכור נולד אנחנו נוסעים כל שנה למשך כמה חודשים כדי לבקר את הקהילה ואת סוואמי, שהוא כבר בן 93 היום – אבל עדין צלול מאוד, מלא חיות וממשיך לתת הרצאות ולעזור לאנשים.
דן: אני משווה את החברים שלנו משם לקיבוץ כי מדובר בקהילה קטנה שמטיילים, אוכלים וחיים יחד כבר הרבה מאוד זמן; זהו הבית השני שלי ללא כל ספק. רוב האנשים שם הם קנדים משכילים שבחרו לחיות אורח חיים כזה. התבגרתי בתוך קבוצה קטנה של ילדים ששיחקו כדורסל, ברידג' ועוד שלל הנאות, וזה הרגיש לי כאילו יצאתי לפנסיה בגיל 15… בשבילי אין קשר לדת. אלה כלים מדהימים שיכולים לשמש את אלה שרוצים משהו אבל נרתעים מהדת. אנחנו מגדירים את עצמנו כישראלים, ומאמינים שהגורל הוא בידינו. אסתי, אמה של טל, היא יהודיה שומרת מסורת ואנחנו מאוד מקבלים ומכבדים את הדרך שלה.

אתם עדין פוקדים את הודו באופן קבוע, גם עם הילדים. אומרים עליה שהיא לא נקייה, ואף עשויה להיות מסוכנת עבור תיירים שמגיעים אליה מן המערב. אתם לא חוששים?
דן: ממש לא. קולו הוא כפר מאוד ידידותי למשתמש ואנחנו שוכרים שם בית מסודר עם מטבח, חשמל ושירותים – כך שאין בעיה להסתדר. מנו בן 14 והוא כבר היה בהודו 10 פעמים! זו קהילה של מורים שלרובם אין ילדים, כך שמנו ויהלי הם ממש כמו הילדים של כולם, והם מסתדרים מצוין עם כולם – בעיקר עם המבוגרים.
טל: אני זוכרת שבילדותו מנו נחשף לראשונה לקבצן ולעוד תופעות פחות נעימות לעין, כך שמגיל צעיר הוא הבין שזה חלק מהחיים.
דן: ההורות בעיני היא העבודה הרוחנית הכי משמעותית. הצאצאים הם ההשתקפות הכי גדולה וברורה שלנו. אני מאמין שכל מה שאני עושה בפניהם ישפיע עליהם באופן ישיר ולכן אנחנו משדרים להם את מה שאנחנו למדנו ומאמינים בו.
טל: מסכימה לחלוטין. הורה הוא כמו גורו ומורה המשמש מראה לילד והילד הוא מראה להורים – וזו הזדמנות מופלאה לגדול.

איך אורח החיים השלו והרגוע הזה משתלב עם המתח של המדינה הלחוצה שלנו?
דן: אני מורה ליוגה מגיל צעיר מאוד, ודרכה למדתי כלים שעזרו לי לחשוב מחוץ לקופסה. החזון שלי הוא ליישם את החינוך והאידיאולוגיה שינקתי בהודו – כאן בישראל. הקיבוץ מאוד מאפשר לנו לממש אותו מבחינת ההוויה שלו. יש לי בבית סטודיו ליוגה שבו אני מדריך יחידים וקבוצות, ביניהם גם אנשים מהקיבוץ. אני חושב שהגישה שלנו לחיים חופפת בהרבה מאוד מובנים את תפיסת העולם של הקיבוץ. אנחנו שואפים לייצר את המציאות שאנו מאמינים בה כדרך הנכונה, למשל: צמחונות ואכילת ירקות ופרות אורגניים מהגינה שלנו.
טל: אני מורה לאוריתמיה בבית ספר ולדורף לתלמידים מגיל גן ועד כיתה ח' – כולל את שני בני. זו עבודה שאני מתפרנסת ממנה ויחד עם זאת מאמינה ברוחניות שהיא מעניקה לבני האדם. הרבה שואלים אותי מה יש לי לחפש בהודו כל כך הרבה, ואני חושבת שהמקום מיוחד לא רק בגלל התבלינים, הנופים ושאר הדברים היפים שהוא מציע לתיירים. אני אוהבת אותו בעיקר הודות לאיש המופלא הזה שבפשטות חי את מה שהוא אומר. זה שווה את כל ההשקעה.
דן: תמיד האמנתי שאת כל מה שלמדתי בהודו אני צריך ליישם בכל מקום בו אבחר לגור כדי להפיץ את הבשורה, אבל לא כדי להטיף לאחרים, אלא כדי להראות לכולם שאפשר גם אחרת.
טל: אני מרגישה שאנחנו לא פנאטיים, כי אם זה היה נכון היינו גרים היום בהודו עם הילדים. קיימת אצלנו ההבנה שהם צריכים להיות חלק ממערכת חינוך מסוימת. אנו מאוזנים ומעדיפים שהילדים ישחקו בחוץ, יעבדו בגינה ולא יבלו שעות מול טלוויזיה (שאין לנו).

הגינה האורגנית

דן: רוב הישראלים שהתחברתי אליהם בהודו היו קיבוצניקים כי הייתה בינינו שפה משותפת של פתיחות, סקרנות, חוסר אגו וכו'… הרבה אנשים מהקיבוץ באים להתייעץ איתי כאשר מתכננים חופשה או טיול בהודו, ואני מאוד אוהב לעזור לכל מי שחפץ בכך.
טל: אני מרגישה שיש לנו מציאות שונה שהיא כמו חלום: בהודו יש לנו חיים שלמים, וכשאנחנו פה יש לנו חיים שלמים אבל שונים. המעברים האלה לא תמיד קלים לי – בעיקר בחזרה מהודו לארץ. כשנוסעים לשם אז יותר קל להתרגל… אני חיה כאן, מרגישה חלק מהמקום אבל גם לא, למרות שיש לי פה חברים ומשפחה.

כשאתם טסים להודו אתם נשארים רק בקולו או גם מטיילים בשאר הארץ העצומה הזו?
דן: נשארים. בקולו יש נהר שזורם מחוץ לבית שלנו ומסלולי טיול שיוצאים מתוך הכפר – אז למה לצאת משם? הביקורים שם מלאי תוכן וסובבים את הגורו, חיי הקהילה המקומית ולימודי היוגה והמדיטציה. מבחינתי הגעה לשם משמעותה "להטעין את הסוללות" שמאפשרות לנו להמשיך לחיות כמו שאנו רוצים.

זכורה לכם איזו חוויה מיוחדת משם?
טל: לרוב אנו טסים לקולו בחופש הגדול של הילדים, ובאזור הזה יש גשמי מונסון חזקים בתקופת הקיץ, כך שהרבה פעמים הטיסות מתבטלות. מזג האוויר חם ונעים אבל הגשמים יכולים להמשך שלושה שבועות ללא הפסקה ולגרום לשיטפונות. יצא לנו לראות הרבה פעמים בלוני גז וכל מיני רהיטים מבתי הכפר צפים על המים, ותושבים שמנסים לחמוק מהסערה.
דן: כשמנו היה תינוק הוא היה בלונדיני, וכשהסתובבנו איתו בכפר המקומיים אמרו שהוא דומה מאוד לקרישנה, שנחשב לאל לפי הדת ההינדית. פה אומרים שהוא חמוד אבל שם חשבו שהוא קדוש והרבה פעמים צבטו אותו כדי לבדוק אם הוא בן אנוש אמיתי ולא מתת אל.

יש משהו שחשוב לכם להגיד לתושבי הקיבוץ?
אני מאוד רוצה שאנשים יידעו מי אני ויכירו את היוגה ואת דרך החיים שלנו. אלה כלים שעוזרים להתמודד עם מציאות משתנה שבה כל אחד יכול למצוא את הדרך שלו. בשבילי זו קריאה ללכת פנימה ולהתחבר לעצמי ולא להיות תלוי במצבים חיצוניים. אני שואף לכך שהאינדיבידואל יהיה במרכז וכך יוכל להיות בחברה ולשרת אותה. אצל הדור הקודם זה לא היה מובן מאליו, אבל היום הגישה הזו יותר מקובלת. למשל, יש 5 ילדים מהקיבוץ בגיל של יהלי שלומדים יחד איתו בביה"ס האנתרופוסופי – וזה חידוש.
טל: אני ממליצה לכל אחד לעצור פעם ביום את מרוץ החיים ולהיכנס רק לרגע לתוך עולם של רוגע ושקט. זה תמיד איתנו ובחינם – וזה בטוח לא יכול להזיק.