בשעת ערב חשוכה וקפואה, אני מגיע למשק בית-הספר. זרקור בודד מאיר על דמות המריצה סוסה במעגלים. "כבר אני בא", אומר לי בני בחיוך. תוך כדי, הוא מעביר הוראות לנערה לה הוא מוסר את המושכות לאחר דקה.

חצי שעה אחר כך, הוא יספר לי שלא היה לו מושג קלוש בטיפול בסוסים עד שהגיע לכאן.

אנחנו הולכים להכין תה ואז מצטרפת אלינו יסמין החייכנית. כן, זה אחד מסימני הזיהוי הבולטים של שניהם, יסמין ובני שעושים שירות לאומי באורווה – הם לא מפסיקים לחייך, מה שבאופן אוטומטי ממגנט אליהם את הילדות והילדים שעובדים באורווה.

ויש סיבה לחיוכים.

"כאן זה לא כמו משפחה – זו משפחה", כך אומרת יסמין כמה וכמה פעמים במהלך השיחה איתה ואפשר לחוש את זה אצלה. היא בת 19, שכנה מבאקה אל-גרבייה. "גדלתי עם חיות בבית", היא מספרת. "אבא שלי תמיד גידל כבשים, עיזים, ארנבים, חתולים וכלבים ככה שהאהבה לחיות נמצאת בתוכי מאז ומעולם. כשגדלתי, התחלתי להתנדב במרפאה וטרינרית בבאקה אבל בשלב מסויים, הבנתי שצריך כסף כדי לחיות ושצריך להחליף את ההתנדבות בעבודה".

היא התחילה לעבוד כאסיסטנטית במרפאה וטרינרית בחדרה. "אני עובדת צמוד עם הרופאים, בניתוחים, הרדמות, בדיקות וכל מה שצריך. אני הכי טובה שם", היא מצהירה, כמובן בחיוך ואני מאמין לה. יום אחד הגיעה למרפאה חבורה שהביאה שני כלבים – והחיים של יסמין השתנו.

"פגשתי את יפתח שבא עם כמה ילדים וגם עם בני. בהתחלה הייתי משוכנעת שכולם, כולל בני, הם הילדים שלו כי כולם אוהבים אותו. דיברתי עם יפתח והוא הציע לי לבוא לשירות לאומי כאן. זה לקח כמה ימים, התקשרתי אליו ובאתי. מהרגע הראשון הרגשתי שכאן זה משפחה, זה הכי רחוק ממקום עבודה או עסק – כל הזמן ילדים רוכבים פה ועובדים פה, התחלתי להכיר יותר ויותר והפכתי למדריכת רכיבה, כשאני עוזרת בכל מה שצריך חוץ מזה. אני אוהבת מאוד לעבוד עם ילדים ולראות איך הם מגיבים לסוסים ואוהבים אותם ובגלל האווירה במקום המיוחד הזה, אני רואה איך ילדים מדריכים ילדים ואיך כולם עוזרים למי שצריך עזרה בלי שהוא מבקש. כל דבר נעשה מאהבה, לא כי צריך לעשות אותו – כבר אמרתי שזו משפחה?"

יסמין מספרת כי משפחתה ביקרה באורווה כמה פעמים ובקרוב יגיעו החבר'ה מהאורווה – על סוסים כמובן – לביקור גומלין בבאקה, לטעום את המקלובה שאמא שלה מכינה.

בסוף אוקטובר היא תסגור פה שנה ואז היא תפרוש כנפיים. "נרשמתי ללימודי וטרינריה באירביד, הנמצאת בירדן", היא מספרת. "אלו לימודים של חמש שנים, אבל אני יודעת שמי שהגיע לפה, תמיד חוזר לפה ואני יודעת שאהיה הווטרינרית העתידית של האורווה. אני מכירה אנשים שהיו פה לפני 15 שנים וממשיכים לחזור לכאן, אז ברור לי שגם אני אשוב לפה. זה בזכות יפתח, עם כל הידע שיש לו על חיות ובעיקר על בני אדם, ידע שבזכותו יש לו כל כך הרבה לתת לכל אחת וכל אחד. זה שבאתי לכאן, לימד אותי המון לא רק על סוסים, אלא על החיים בכלל וזה כנראה הדבר הכי טוב שעשיתי".

בני כבר בן 20, במקור הוא מביתר עילית, נמצא כאן כשנה וחצי. "אני חרדי לשעבר", הוא פותח. "בתהליך ארוך יצאתי מהדת עד שבגיל 17 יצאתי סופית. גרתי קצת אצל סבא שלי ואז שכרתי דירה ועבדתי בכל מיני מקומות ובגיל 19 הגעתי לשירות לאומי. ידעתי שאני רוצה לחפש מקום עם שירות משמעותי ואז קיבלתי את המספר של יפתח".

גם עבורו השתנו החיים כאשר הגיע לפגישה עם יפתח בקיבוץ. "באתי בלי שום ידע ובלי רקע של טיפול בסוסים, אבל בשיחה הראשונה יפתח אמר לי – 'תשאיר את הראש פתוח, תלמד מה שאפשר ממי שאפשר ואתה תהיה טוב'. זה היה הדבר הראשון שיפתח לימד אותי ומאז, יום ולילה, אני לומד ממנו על חיות ועל החיים וכל כך נהנה מזה".

בני אומר כי כבר בשבוע הראשון בקיבוץ, יפתח הציע לו להשתלב במשפחה מאמצת בקיבוץ, כמו כל מי שמגיע לשירות לאומי. מי שנענו לפנייה היו עינת ודני הרמן ומאז הכל היסטוריה. דני לא מפסיק לדאוג ועינת מורה לחיים.

"בתחילת השנה הם נסעו לאפריקה ואני זכיתי להתארח אצל אחרים שמזמינים אותי ובשעות של משבר (יש לפעמים כאלה) יש עם מי לשבת לשיחות נפש".

הוא חש כי מצא את מקומו. "כל כך מתאים לי להדריך ילדים, יש לי חיבור איתם ואני נהנה מזה מאוד", הוא מתאר. "אני לא מרגיש שאני מדריך, אני מרגיש שאנחנו עובדים יחד בגובה העיניים ואני ממש אוהב את זה".

יסמין מתערבת בשיחה. "לא סתם הוא אומר שהוא לא מדריך, כי בני הוא מישהו שהילדים מתייחסים אליו ומתנהגים אליו כמו אח שלהם. כל הזמן שואלים איפה בני? מה עם בני? הוא הרבה הרבה יותר ממדריך עבורם".

כמו יסמין, גם בני נקשר מאוד למקום. "עבורי זו משפחה, יותר מאשר בבית. אני לא יודע מה יהיה הכיוון שלי בהמשך, אבל אני יודע שלא אשוב לביתר עילית. יפתח מנסה לסייע לי במה שקשור לעתיד כך שאיני יודע עדיין אם אשאר פה, אבל זה לא משנה את העובדה שזו משפחה עבורי".

הוא נהנה מאוד מהטיולים עם יפתח. "אחד הדברים שאני אוהב, הוא ללמוד על ארץ ישראל מיפתח בטיולים. עם הידע שלו והיכולת שלו להעביר את הידע הזה, יפתח צריך ללמד ילדים בבית-ספר. אני לומד ממנו הרבה גם על הקיבוץ ותולדותיו, דברים רבים שלא הכרתי עד היום".

יסמין מאשרת. "המקום הזה לא יוצא ממי שמגיע לכאן, אלא נשאר עמוק בתוכו. ילד שיפתח גידל היה מדריך במקום בו עבדתי וגם הוא לא שוכח את האורווה של גח"א".

כך, לכל אורך השיחה, שניהם מצביעים על מה שמקבלים ילדים באורווה. "השקט והרוגע של יפתח מחלחל אל כל התחומים פה", אומר בני. "יש לו גישה מיוחדת לילדים ונוער וזה כל כך מרתק אותי לראות וללמוד איך הוא עובד עם נוער, עם סוסים וילדים".

מעבר לאורווה, שניהם מצביעים על היחס שהם חווים בקיבוץ. "יש כאן הכנסת אורחים מרשימה מאוד", מציין בני. "אני מעריך מאוד את האנשים שגרים כאן ובכל בית ובכל מקום פה, אני נתקל ביחס החם הזה".  "נכון", מסכמת יסמין. "אתה תמיד מרגיש שאתה לא אורח, אלא שאתה חלק מהמשפחה והמקום".