(לחץ על תמונה להגדלה)

לכבוד שנת השישים לגבעת חיים איחוד, החלטתי לזכור ולהזכיר לאילו שעדין זוכרים, ולהכיר לעצמי ולצעירים אחרים כמוני, את האנשים שיצרו ותיארו ביצירתם את המקום.

 זאב גוטקינד שנפטר לפני שנים רבות (1969), נמנה עם דור המייסדים. הקריקטורות והאיורים שצייר עיטרו את "בתוכנו" מראשיתו. עיצוב הסמל המסחרי של גת, כפי שהיה במשך שנים, פרי יצירתו. גם תיכנונו של מגדל המים נעשה עפ"י רישום שהכין. רבים מבתי הקיבוץ התהדרו ברהיטים מעשי ידיו. כשחבר רצה שזאב יכין לו רהיט מסוים, הוא נהג להחליף את זאב באחת מהתורנויות, בכדי שזאב יוכל להתפנות ולהכין.

 זאב, נולד בברלין בשנת 1912. כבן יחיד להוריו זכה לקבל השכלה גבוהה ברפואת שיניים, עד שהיטלר הפסיק את לימודיו, אחרי שנתיים וחצי. ביחד עם קבוצה ציונית שהתגבשה בלוגדובה, עלה לארץ יחד עם טאה אשתו בשנת 1935. הקבוצה התיישבה בגדרה כדי להשלים את פלוגת הקיבוץ המאוחד לשער הנגב. משם עברה הקבוצה והקימה את כפר סאלד. עם המעבר לכפר סאלד כבר נודע כנגר מעולה והיה זה שהקים את הצריפים הראשונים במקום. עם הפילוג והמעבר לנקודה החדשה בגבעת חיים איחוד, היה בין הנגרים שהכשירו את היישוב החדש לקליטתם של כ-200 איש.

זאב נפטר בגיל 57 (1969), בין ראשוני הנקברים בבית הקברות. הוא השאיר אחריו את טאה אשתו ושלוש בנות: חוי (ז"ל), מיכל  ופתי שעדיין מתגוררת עם משפחתה בגבעת חיים. פתי נשואה לנחום ידיד, ולהם ארבעה ילדים, איתמר, נמרוד, נעמה ויפתח. הם גרים בבית המקסים שנמצא בקצה הדרך לכיתות המקדמות ומשק בית הספר.

סימה שרי מספרת על זאב:

   " אני מניחה כי מי שהכיר את זאב ראה בו – כמוני – איש נעים הליכות, טוב מראה, נגר-אמן, צנוע, לא מתבלט, וגם קיבוצניק בכל רמ"ח איבריו. כך ראיתיו, ואילו לא נפטר בטרם עת, בטרם טרם עת, בוודאי הייתי מכירה אותו יותר. ועיקר לא שכחתי – היותו צייר ורשם מוכשר מאין כמוהו. בכך מאוד התבלט בחברתנו.

    יש עוד מי שזוכרים, כי ציוריו והקריקטורות שלו ליוו את חיי החברה שלנו כל השנים ההן. הודפסו באמצעים של אז, ואפשר למצאם על דפי "בתוכנו" ישנים, הדפים מצהיבים, והרישומים דהויים. לפני שנים אחדות הוצא אוסף מהם בחוברת יפה, באמצעים משוכללים יותר, וכך שומרו, אף הופצו. רישומיו וגם הקריקטורות שלו מעידות הן על עינו החדה, הן על הביקורת שהייתה לו על צדדים בחיינו, והן על אהבתו הרבה למקום.

     אבל, אני רוצה להעלות זווית יותר אישית על איך ראיתי את זאב. הייתי המורה של בת הזקונים שלו ושל טאה, פתי, שלא רק במשפחה, גם בכיתה, הייתה הקטנה בילדים. בתחילת חיי בית הספר התקשתה בהתמודדות עם חומרי הלימודים. ואבא זאב פשוט נרתם. הפך להיות העוזר הראשי שלה. גילה מסירות אין קץ. הכול עשה בסבלנות ובתושייה שלא ראיתי כמותם אצל הורים אחרים. לא התאונן, לא האשים. התרשמתי, ממש התרגשתי, מן הנכונות והפתיחות שלו להתייעץ, לקבל עצה. במסירות אין קץ התגייס והצליח. הצליח.

    זה אולי פן לא מוכר באישיותו, לכן סיפרתיו. כך אני זוכרת אותו, ומבינה כמה חסר היה למשפחה במותו המוקדם.

   עוד הערה אישית קטנה: להפתעתי, רק עכשיו, כשניסיתי לספר משהו על אודותיו, עלה על דעתי עד כמה הלם אותו השם."

   פתי מספרת: "אני זוכרת את החומר ששימש את אבא בכדי למחוק ולתקן את הקריקטורות והרישומים לעלון. חומר בצבע ורוד, שאחיותיי ואני שנהגנו לשבת לצדו, אהבנו למרוח על הציפורניים בידיים.

הביקורת שחש כלפי המקום שהיה שותף פעיל להקמתו, באה לידי ביטויי בקריקטורות. בקו בהיר ובטוח הוא הטיב לתמצת את אווירת המקום – צו השעה. בביתה של פתי ראיתי גם רישומים מהירים של אחיותיה ושלה, תיאור נוף העיר צפת, תיאור מדף של מטבח – כולם על דפים שהזמן ניכר בהם, משקפים איש רגיש שהטיב לביטא את אשר חש באמצעים פשוטים: נייר ועיפרון.

 פתי מספרת: "אבא דאג לי תמיד, הוא ניפטר יומיים לפני שהתגייסתי לצבא, ניראה לי שליבו לא עמד בדאגה הרבה שהייתה בליבו אלי". מותו המוקדם, הותיר עיזבון מצומצם, שנישמר בקפידה בארכיון ובביתה של פתי, נותר רק לדמיין כמה היינו יוצאים נשכרים כולנו, לו זכה לחיים ארוכים יותר.