החורף המתעתע שהיה לנו השנה כבר מאחורינו. החורף ברוך הגשמים וסעור הסופות, הקר במיוחד ולא לשכוח – המושלג, המושלג! החורף הזה, שבין לבין, כאילו כדי ממש לבלבל, הפיק אפילו חמסינצ'יק קטן, אולי אפילו שניים.

    עכשיו הוא מאחורינו, והכול הכול ירוק, והמון המון פורח. "אביב הגיע, פסח בא". ואני – מה לעשות – נזכרת.

   היו ימים, שכל האזור הצפוני של קיבוצנו היה שדה בור – לא בנוי, לא נטוע, שטח של אדמת חמרה. היינו מטיילים שם לעיתים, נהנים מן המרחבים ומן הצמחייה. ובעונה, באביב, צמחו שם צבעונים! כן, כן, צ ב ע ו נ י ם. נדמה לי שהחברה להגנת הטבע טרם הכריזה אז על פרחים מוגנים, אבל אנו כבר חשנו שהם מתמעטים והולכים, הצבעונים, וחסנו עליהם, ולא קטפנו (כמעט), ולא עקרנו מהם (כמעט) כדי לשתול בגינותינו, שכבר אז החילונו בטיפוחן.

   ובכל זאת, היכן הם? קיימנו "נלבישך שלמת בטון ומלט" – בנינו בתים בשטחים ההם, סללנו שבילים. אמנם, גם את "ונפרוש לך מרבדי גנים" קיימנו. דשאים וגינות טיפחנו, ומאז, הכתומים, הצנועים, היפהפיים ההם, אינם. אז אני לפחות מזכירה אותם.

   היו שם, כמובן, עוד פרחי-בר. אבל, חרציות אינני זוכרת. חרציות היו, כנראה, כיום – ממש לא יאמן – פרח נדיר. יש בוודאי בקיאים ממני, שיכולים לאשר עובדה זו, שהן היו נדירות, או להפריכה, או, אולי להסבירה… כך או כך, אינני זוכרת, שהן חסרו לי, החרציות. אם לא הכרתין, אז איך ארגיש בחסרונן? עד יום אחד בחודש אפריל, בתחנה המרכזית בחדרה…

   גם סביב התחנה היו חלקות בור. אבל  שם לא שדות היו הם, אלא מגרשים. מגרשים גדולים, זנוחים, שגרוטאות פזורות עליהם, ממש לא יפים. והנה, בחכותי יום אחד לאוטובוס, אני רואה כתמי צהוב זורח בפינות שונות של מגרש כזה. ובהתקרבי, אני מגלה את החרציות הגדלות שם פרא, פרע, וכל  פני הסביבה שונים בזכותן. קטפתי לי זר קטן הביתה. קטן, לא משום שחסתי עליהן, אלא כי גבעוליהן  עבים וחזקים, והיה קשה לקוטפן.

    מאז, עוד חזרתי שמה מספר פעמים, וכשלא שכחתי, הייתה לי איתי, בארנקי, מקטפה, והייתי חוזרת לי מן העיר אל הכפר, עם זר פרחי בר. האם ייתכן, אני זוכרת- לא בטוחה, כי גם כשלא היה לי תור בקופת חולים או כדומה, נסעתי לשם כך במיוחד, ערב חג, או משהו?

   אחר כך – כך אני זוכרת – שתלו (או זרעו?) החבר'ה חרציות בגינתה של שולה נחמני, ובעונה זה היה מקום ללכת אליו, לשטוף את העיניים. והיום – יש!  האם משם התפשטו והתרבו אצלנו?

    אני ממש שמחה – בתקווה שאינני טועה – שלא הוגדרו כפרחי בר מוגנים. גם אין סיבה! הן מן השורדים, מתרבות ומתפשטות ומקשטות לנו את עונת הפסח גם בלי חוקיה (הראויים) של  החברה להגנת הטבע.

   בכל זאת, אצלנו, בצאתי לקטיף, אני מתלבטת – מה הן אצלנו, פרחי בר או פרחי גינה? ראו הכיכר החדשה זוהרת במזרח קיבוצנו, ראו אותן מגיחות מן הגדר  בהרבה מגינות חברינו.

   כך או כך – יפהפיות! וכל שנה, במשך כל העונה, זר חרציות באגרטל בחדרי. והן מוגנות בו. מוגנות.

 

One Response to מן העיר אל הכפר / סימה שרי

  1. סימהל'ה יקירתי, איך את מרעננת את העלון בכתיבתך המקסימה (והמוכרת לי כל כך), גם בלי חתימת שמך הייתי מזהה מייד…גם אצלי בצנצנת חרציות, והן אכן מקסימות!

להגיב על רעיה מירון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896