אני שאול זיידמן (הבן של ענת ואמיל, למי שעדיין לא מכיר). צוות העלון בדק אם אסכים לכתוב לעלון על העבודה והחיים החדשים שלי בקיבוץ כיסופים בעוטף עזה. 

הרצון לגור ולחיות בעוטף נולד אצלי לפני ארבע שנים בערך, כשנסעתי לבקר את אור רוזנברג, חברי שעשה שנת שירות בקיבוץ ניר עוז. כבר מהדרך היה ברור לי שהאזור הוא משהו מיוחד – שדות חקלאיים שלא נגמרים, שקט שקשה למצוא כמוהו במרכז ושקיעות מדהימות. אחרי שהסתובבנו קצת בקיבוץ ובאיזור, אמרתי לעצמי בדרך חזור שמתישהו בחיים אני חייב לחיות ולחוות את האזור הזה יותר. 

אחרי שסיימתי שירות צבאי כתומך לחימה בשלדג וחודש של ניקוי ראש בתאילנד, החלטתי שזה הזמן הנכון להעביר את החיים שלי לעוטף. במיוחד אחרי 7 באוקטובר הרגיש לי שלא יהיה זמן נכון ומדוייק יותר. 

חיפשתי עבודה בקיבוצים שונים ובסוף הגעתי לקיבוץ כיסופים (חלקכם אולי תכירו אותו גם כקיבוץ עסיסים). בבוקר 7 באוקטובר חדרו לכיסופים כ-200 מחבלים, רצחו 13 מחברי הקיבוץ ושישה עובדים תאילנדים וחטפו את גופתו של שלמה מנצור לרצועת עזה.

המרחק בין כיסופים לרצועה הוא כשני קילומטרים והמחבלים הגיעו בגלים וניהלו קרב עם לוחמים, בעיקר מגדוד 51 של גולני, שאיישו את המוצב הצבאי הצמוד לקיבוץ ובכך מנעו אסון גדול יותר. ב-9 באוקטובר, כאשר אנשי הקיבוץ פונו למלון בים המלח, החליטו ראובן הייניק ז"ל, מנהל הרפת ועובד נוסף, לחזור לקיבוץ כדי לחלוב את הפרות שנשארו בקיבוץ. מחבל שהסתתר במכון החליבה פתח עליהם באש וראובן נהרג. טנק שהגיע למקום פוצץ את מכון החליבה בו הסתתר המחבל. 

רוב חברי הקיבוץ עדיין מפונים ומתגוררים בשכונה זמנית בעומר כשהתכנון לחזרה לקיבוץ מיועד לקיץ הקרוב. כיום גרים בקיבוץ חלק קטן של תושבים שהחליטו לחזור, עובדי הענפים במשק וגדוד מילואים "משק-נשק", שתפקידם לשמור בקיבוץ ולעבוד בענפים. 

בחודשיים מאז שהגעתי לכיסופים, אני עובד בנוי של הקיבוץ. איתי בצוות עובדת נוספת שהגיעה כמוני לעבוד פה ואנחנו מקבלים גם עזרה מהמילואימניקים מגרעין "משק-נשק". אחראי עלינו מנהל הענף שהוא חבר קיבוץ ותיק הנמצא על הקו בין עומר לכיסופים (וחשוב לא פחות לציין שגילו לי שבצעירותו הוא היה חלק מההשראה עבור דרור שאול לדמותו של קרמבו בסרט הידוע).

בנוסף לעבודת נוי שוטפת, מוקדש חלק גדול מהעבודה שלנו לשיקום וחידוש המבנים הציבוריים והשטחים הפתוחים בקיבוץ, כדי לעשות מה שאפשר שהקהילה תוכל לחזור הביתה כמה שיותר מהר. כמעט כל מבני הציבור בקיבוץ עוברים שיפוץ ורבים מהבתים שנהרסו נבנים מחדש.
כשירדתי לכיסופים להתרשם ולהחליט אם זה מתאים לי, הצטרפתי לצוות הנוי ולמשפחתו של שלמה מנצור ביום לפני הריסת ביתו כדי להעביר את גינת הקקטוסים המפורסמת של שלמה למיקום זמני עד לסיום שיפוץ הבית. זה היה יום משמעותי וכבר מהרגע הראשון פה, הבנתי שזו הולכת להיות שליחות משמעותית עבורי.
כשהגעתי לפה במוצאי סוכות עם בני המשפחה שבאו לסייע לנקות את הדירה שלי, גיליתי בחורשה הסמוכה חמישה שלטים שנתלו על גזעי העצים להנצחתם של חמישה חיילי "צוות פרץ" מגדוד 101 של הצנחנים, שהיו הצוות הצבאי הראשון שהגיע לקיבוץ ונהרגו בקרב על הגנת הקיבוץ.

סמ"ר עומרי פרץ ז"ל מאליכין היה בן גילי ולמד איתי בכיתה ביסודי במשגב. כבר אז ידעתי שאני רוצה לעשות משהו סביב העץ שלו בחורשה, שייתן כבוד וינציח את סיפור הגבורה שלו ושל הצוות. לפני שבועיים הגיעו ההורים של עומרי מאליכין ועשינו פרוייקט משותף של סידור השקיה ושתילת פרחים ופקעות סביב העץ. זה היה יום משמעותי ומרגש מאוד. 

אני מרגיש תחושת שליחות לתת ולתרום למקום שחווה את האירועים הקשים בבוקר 7 באוקטובר, בתקווה שהקהילה תחזור ולראות את העוטף חוזר לחיים.