מצפייתי בכתבה למדתי שאחרי 40 שנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים גאל ספרו של מוטי את קיבוץ גבעת חיים איחוד מקשר השתיקה שנקשר בין חבריו בכול מה שקשור לטראומה שעבר ישוב זה עקב נפילתם של שמונה מחבריו ובניו במלחמה.

למדתי גם שלאחר חילוקי דעות קשים שנמשכו מספר שנים, הקיבוץ הקים אנדרטה לזכר הנופלים במלחמות, אתר כמעט מוסתר בגלל הצמחייה שמכסה אותו ושמות הנופלים בקושי נראים משום מידתן הזעירה של אותיות המתכת הצמודות לאבן.

הכתבה לימדני עוד שקשר השתיקה הוכתב על ידי דור המייסדים של הקיבוץ, ברובם אנשי מרכז אירופה: גרמניה, אוסטריה, צ'כיה ועוד. אנשים קשי עורף, סגורים וממוקדים בביצוע של מפעל חייהם שלא נתנו לרגשות לפרוץ החוצה ולהסיט אותם מדרכם או חלילה לערער את צדקתה. חבר הקיבוץ בן הדור השני שרואיין בכתבה תמצת זאת באומרו:…" הם ראו במה שאירע קורבן הכרחי במפעל חייהם".

דמויות נוספות שרואיינו בכתבה תיארו את "קשר השתיקה" שנכפה עליהם כסיבה לכך שנצרו בליבם את הסיפור על יקיריהם שנפלו ואף לא העזו לבכות, שמא יתויגו כחלשים או כמי ש"ירדו מהפסים".

הכתבה הכתה אותי כמכה במרכז החזה, הסעירה אותי וקוממה.

הזהו הקיבוץ אותו עזבתי לפני 24 שנים ובו חייתי 35 משנות חיי? הישוב ששנה אחרי שנה מזכיר את עשרים ותשעה נופליו מאז הפריצה לגבעת חיים, הקרב על כפר סאלד וימי הפדאיון ובהמשך, בניו הצעירים שנפלו בשרותם בצה"ל, במלחמת ששת הימים בקרבות ההתשה בתעלה, במלחמת יום כיפור ובלבנון. רשימה ארוכה של 29 נופלים שהלוואי שהגיעה אל קיצה. קרוב לשלושה אחוזים מישוב של כאלף נפשות! (שבינתיים הולך ומתרחב). לו מספר הנופלים במדינה במלחמות ישראל היה מתקרב למספר המפלצתי של כמאתיים אלף איש, כשלושה אחוזים מאוכלוסייתה היהודית, המדינה לא הייתה עומדת כיום איתן על רגליה.

שנים לפני 1973 התנהל ויכוח בקיבוץ על אופי הזיכרון. זו מול זו עמדו הגישה שדגלה בנוסח ממלכתי עם קטעי קריאה ושירה מפרי עיטם של סופרים ומשוררים ולעומתה זו שדגלה בהבלטת היחיד, אישיותו וסיפור חייו. גברה זו שרצתה להימנע מטשטוש האדם ואישיותו בוילון של מיתוס גבורה ממלכתי.

 ולאורך שנים, שנה אחר שנה מתכנס הישוב כולו על ילדיו בוגריו וזקניו לערב זיכרון שספק אם יש לו דומה בארץ כולה, לשמוע את הסיפור על האדם שהיה החייל שנפל.

ושואל אני: מדוע נדרש היה, על מנת לבסס את התיזה של "קשר השתיקה", לעשות "זובור" לדור המייסדים? אלה שאינם כבר ולא יכולים לצאת להגנת עצמם וחש אני שמחובתי לצאת להגנת כבודם. על פי מיטב ידיעתי והכרתי האישית אותם, אלו היו אנשים שירדו ביגון אל קברם, עם תחושה קשה ומעיקה של אשמה על כך שמפעל החיים תבע את קרבנם של בניהם הצעירים, בבת עיניהם, עבורם רצו להקים בית לתפארת ולדורות.

מוטי זעירא עשה מעשה גדול בליקוט הסיפורים החבויים בזיכרונם של עשרות האנשים שראיין לצורך כתיבת סיפרו והצית זיק שהניע כל אחד מאיתנו לנבור בנבכי הזיכרון האישי ולהעלות אל המסך הראשי פרטים שאופסנו במבוך הסינפסות המורכבות של המוח. עלינו להודות לו על כך ואני סמוך ובטוח שספרו יכה גלים ויפתח תיבות זיכרון חבויות אצל רבים בגבעת חיים ומחוצה לה. זאת הוא יעשה גם מבלי להזדקק לתואר "האיש שגאל את גבעת חיים מקשר השתיקה".

חשוב לדעתי לקחת בחשבון שמה שכול אחד מאיתנו זוכר הוא "ראשומון" , שריד של האמת כפי שמוחנו עיבד ושימר ואפשר ששני אנשים יעידו שונה על אותו מעמד. לכל אחד מאיתנו יש קטעים רבים שנמחקו ואינם, מנגנון ההגנה האנושי הכול כך עדין ומתוחכם (….כול עוד בני האדם לא ישיגו שליטה בו)  עושה את הנדרש כדי שהדיסק הקשיח לא יישרף.

על כן חברי היקרים, בואו ננהג בצניעות ובאיפוק, ללא התנשאות וללא תיוג של יחידים וקבוצות, בלב פתוח ובמתן כבוד לחיים ולמתים מתוך הכרה עמוקה במורכבות ובשוני שבין בני האדם ונבכי נפשם.

ההזמנה לבכי של ארנון (זו שזכתה לתוכחתה של חנה זמר, לדעתי משום שבתוך תוכה ידעה שהייתה זו היא שהייתה חייבת לכתוב אותה ולכפר בכך על תמיכתה העיוורת והבלתי מסויגת ב"מצעד האיוולת" שהוביל לאסון) ההזמנה הזו עומדת בעינה (נכון, ארנון?) ותעמוד כך לעד. החש שעליו לבכות, ייתן דרור לקולו הפנימי ויעשה זאת ללא מורא. יבכה ואל יתבכיין.

צר היה לי וכאב לי לראות את חברי בני הדור השני של הקיבוץ (היום כבר בני השבעים ומעלה, שבימי המלחמה ההיא היו כבר בעלי משפחות עם ילדים צעירים) מנסים להשיג מרגוע לסערות נפשם תוך כדי השענות על התזה של "קשר השתיקה" שנכפה עליהם כביכול על ידי דור סמכותי, זה שהסתלק זה מכבר מין העולם בתחושה שעולמו האישי ומפעל חייו התנפץ לרסיסים.

בכבוד, בידידות ובאהבה.