המלאכיות של הדור השני

לפני כחודש וחצי קבלתי שיחת טלפון בזו הלשון: עמליה, מדברת אורה הרמן, הייתי רוצה שתכנסי אלי, יש משהו שחשוב לי לבטא ולכתוב. האם תוכלי לבוא? לקח לי קצת זמן כי אורה אדם עסוק, למרות הכחשותיה. ובכן נפגשנו בביתה הנעים של אורה לשעה יפה ומחממת לב.

רוצה אני, אומרת אורה, להודות למספר בחורות מהקיבוץ שלנו – בחורות אצילות, מהדור השני – "המלאכיות של הדור השני" אני קוראת להם. מזה כשנה וחצי הן מתארגנות יום יום מלבד יום א' כדי ללכת איתי אחה"צ. כל אחת מהן מתפנה מעיסוקיה, הן כולן עסוקות. הן מגיעות אלי לשעת הליכה ודיבור איכותית.

לפני כשנה וחצי, פגשה אותי חנוש באמצע הדרך ושאלה לשלומי – בתור ידידה שאלה. סיפרתי לה, שלאחרונה יש לי קשיים בהליכה והמלצת הרופאים היא להתמיד כל יום בהליכה. לא בקשתי דבר, רק סיפרתי. וכך באופן דיסקרטי ארגנה חנוש קבוצת בנות נפלאה, שהתגייסה למעני.

זו אצילות אמיתית, בשקט ולאורך זמן, בצניעות ובהתמדה. גם  עכשיו שמצבי הורע ואסרו עלי ללכת כמקודם, הבנות ממשיכות לבוא. בכל פעם מחדש מתרגשת אני מהענותן.

בקיבוץ מופרט, כשכל אחד חי כמעט רק לעצמו, רואה אני בבנות אלו ובהתגייסותן, אצילות רוח ותקווה לרוח האדם וגם לאדם המבוגר הזקוק לעיתים לעזרה. עזרה הנעשית  בצנעה שלא על מנת לקבל טובת הנאה. רוצה להודות להן מקרב לב "למלאכיות שלי", שבקיץ ובחורף באות ומנעימות: לחנוש, לבלהה בן אהרון, שלומית מירון, רעיה מירון, נירה פארן, ימימה גושן, רותי הורוביץ.

רשמה מפיה של אורה: עמליה שלמון.

מחשבות

באחד הימים חזרתי מפינת החי יחד עם אחד מנכדי, ועברה מחשבה בראשי: אם אזכה במיליון ₪ בלוטו, דבר ראשון אני תורמת סכום למשק הילדים". זהו אחד המקומות בקיבוץ בהם אני מרגישה הכי "בבית" (חוץ מביתי – מבצרי), העובדה שחייתי כאן כך וכך שנים נרשמה איפשהו וכשאני ובני משפחתי באים לבקר – אנו מתקבלים בשמחה, בלי קשר אם אני משלמת או לא. יש להניח שיש עוד מקומות כאלה בקיבוץ אבל המקום הזה הכי מדבר אלי.

ליביה בראון

על עץ שהיה

חיימק'ה כבר סיפר על עץ המילה הפנסילבנית שנעקר, וציין כי בקלות היה אפשר לבצע את העבדה בלי להזיק לו. הייתי רוצה לספר עד כמה הוא צדק.

כבר לפני כ-40 שנה העץ היה גדול, יפה ומרשים. המתבן ברפת – לא יותר מ- 50 מטר ממנו – נשרף, ולא היו ברזי כבוי אש בקירבתו.   פחדו כי חוסר זה ימנע מן הקיבוץ פיצוי על נזקי השריפה. לכן צריך היה במהרה לעשות קו ברזי אש. הנקודה הטובה ביותר להוציא קו מים היתה מצינור ראשי שעבר ליד עץ המילה.

ניגשנו למקום עם המחפרון הענתיקה של ענף המים והתחלנו לחפור. בכל מקום שכף המחפרון נכנסה נתקלנו בשורשי העץ, עד שלבסוף מצאנו נקודה דלת שורשים.   העמקנו כשני מטר עד שהגענו לצינור.  כדי להגיע הייתי צריך לחפור ליד השורשים ואליהו היה יורד לבור עם טוריה ומנקה את האדמה מהשורשים.   בקושי מצאנו מקום מתאים לרתך את היציאה לקו החדש. זיגי ירד לבור, פתח פתח והתחיל לרתך, ואנו שפכנו מים סביב הריתוך כדי לקרר את השורשים החשופים. במקום לחכות עד שכל הקו החדש היה מונח הרכבנו מיד מגוף על היציאה, פתחנו מים כדי לוודא כי אין נזילות, וכיסינו את הבור.

כך זכינו בעוד 40 שנה של הנאה מהעץ המיוחד הזה.

יהושע שרון