שיחה מתמשכת עם תמר לנג

שמחתי על תגובתה המפורטת של תמר בנושא המזוזה – כולל ההסבר המלא מה היתה המזוזה בעם ישראל לאורך הדורות – ואני מבקש לתרום את חלקי לשיחה המתהווה בנושא זה.

כשהוזמנתי לועדת חינוך לא נרתעתי ולא אמרתי "מי שמני", ו"מה פתאום אני", ו"אין לי ילדים בגיל הרך", ועוד כהנה וכהנה תירוצים – אלא התייצבתי, כחבר שאכפת לו מעיצוב אורחות חיינו התרבותיים והחברתיים, ושיש לו מה לתרום לדיון. לא עשיתי זאת מכוח סמכות או אוטוריטה אלא מרצון למעורבות. אני חושב שכל חבר וחברה שרוצים להשתתף בדיון – צריכים לא להתעצל ולהשתתף בו! על כן אני מברך מעומק ליבי על תגובתה הכתובה של תמר, היוצרת שיח עומק שכל כך חשוב לחיינו הקהילתיים המשותפים.
לגופו של עניין,
מה שתמר ציטטה אותי נכון הוא עמדתי כי "כל דבר יהודי הוא שלנו". כן, גם הכיפה, ואלוהים, ובית הכנסת, ואפילו היחס (המחפיר!) לאשה. כשדבר הוא "שלי" אין זה אומר כי אני מקבל אותו על כרעיו, ודאי וודאי שאינני מקבל עלי סמכות דתית כזו או אחרת, שתודיע לי כי יש רק דרך אחת לממש את הבעלות על אותו דבר. כשדבר הוא שלי משמע – אני מקיים אליו זיקה, אינני אדיש כלפיו, אינני קונה את הדרכים המקובלות לפרשו. אני עושה אותו "שלי" בכך שאני מתייחס אליו.
דינמיקה של תרבות היא כי לעולם יהיה מתח בין ישן וחדש, שימור ושינוי, בין מה שאנו מקבלים לבין מה שאנו מוסרים. זהו מתח עדין, אינהרנטי, שאי אפשר לכלאו בנוסחה מדויקת: קח קורט ישן, הוסף לו חצי קורט חדש – והרי לך תרבות יציבה.
תרבות מתבטאת בסמלים, ועוצמתה של תרבות חיה ומתחדשת היא ביכולת להכניס תכנים חדשים בסמלים ישנים, ולחדשם מתוכם. אחד העם – הוגה הדעות היהודי החילוני ביותר בעידן המודרני – הסביר את חשיבות השבת ליהדות החילונית והשתמש במשל של "חבית היין". התבונה התרבותית לדידו היא לשמור על החבית, כלומר על הכלי, על המסגרת, על הסמל – ולמלא בכל דור את התוכן (היין) המתאים לרוח הדור, התקופה והאנשים.
כך, למשל, את המושג היהודי החשוב כל כך "בית כנסת" אינני מסכים להשאיר נחלת הדתיים בלבד. הוא יותר מדי חשוב מכדי שנוותר עליו. זהו מקום ההתכנסות בו מבטאים יהודים את יהדותם. על כן בית הכנסת אצלנו הוא קבלת השבת שלנו, מתכונת יום הכיפורים שלנו, קריאת המגילה שלנו, סדר ט"ו בשבט שלנו, ועוד אלף ואחת דוגמאות. על כן – למען לא איחשד בעמדות "פרווה" מדי ובנחמדות יתר – הייתי בעמדה נחרצת שאין לתת מקום במרכז הקיבוץ לבית כנסת אורתודוכסי ביום הכיפורים. זו זכותם (הדמוקרטית, תמר!) של קבוצת חברים להתכנס למניין אורתודוכסי, ויש לאפשר להם מקום כינוס בפאתי המחנה, אך לא במרכז הקיבוץ, במועדון או בחדר האוכל, כפי שביקשו תחילה. האמירה הסמלית והמעשית שלנו היא כי יש לנו בית כנסת, והפעולה שאנו עושים כיהודים מודרניים חילוניים ביום הכיפורים היא היא שצריכה לעמוד במרכז חיינו. כך אנו ממלאים את החבית (יום הכיפורים) ביין (תוכן) משלנו.

קבלת שבת מוטי ויוסי כפרי, צילם טל אמיתי

זו עמדתי ביחס לכל הסוגיות "היהודיות" שנקרו בדרכנו הקיבוצית בשנים האחרונות. כך גם לגבי המזוזה. חבל שתמר לא ציטטה את מלוא אמירתי בועדת החינוך. הצעתי להם לא לוותר על הסמל (המזוזה) אך להכניס בו, תרתי משמע, תכנים משלנו. אם המזוזה היא הצהרה על אמונה – כמו שהסבירה תמר יפה כל כך בפתח מאמרה – למה לא נוסיף אל תוך המזוזה תוכן משלנו? שיר, אמירה, ברכה, כל טקסט שהקדשנו לו תשומת לב, ליבנו בעזרתו מה חשוב לנו לשים כסמל בפתח ביתנו. במזוזה בביתי הפרטי (יש לי מזוזה, רחמנא ליצלן) יש, מלבד הטקסט המסורתי, גם ברכה שהתחברה בידי חבר קרוב שלי מקיבוץ משמר העמק. כשאני נכנס בפתח ביתי מקבלת המזוזה את פני, וראה זה פלא – אני לא חוזר בתשובה.
אני מבקש שלא ניזהר כל כך, שלא נראה בכל סמל יהודי רק את מה שהאורתודוכסים מוכרים לנו. אדרבא, נתווכח, נעצב, נחשוב – ונגיע להסכמות.
ודבר אחרון בעניין דמוקרטיה, קבלת החלטות, ואבחונה של תמר כי "יש כאן מחטף". כביכול, הועדה פנתה אל "הרב", והוא ניצל את כוחו – וקבע הלכה מחייבת.
אני סבור כי אל החלטות צריך להגיע בדרך של שיחה, ליבון מחלוקות, והסכמה ציבורית רחבה. לא בכל מקרה הכרעה ציבורית משמעה תהליך קבלת החלטות דמוקרטי. לא כיוון שאינני מאמין בדמוקרטיה, זה הרי מגוחך. אלא כיוון שיש סוגיות בהן צריך להיפגש, לשוחח, לשהות קצת בתוך התהליך. לא להפוך אותו מיד למאבק הדורש הכרעה, ולו גם דמוקרטית לעילא. סוגיות העוסקות בעיצוב תרבותי שייכות במידה רבה לסוג המשוחח, המקשיב, ולאו דווקא לנוסח הגרזיני של קבלת החלטות קיבוצית. תמר הזכירה את הדיון שהובלתי בנושא ההנצחה ובית הקברות. גם שם הרפלקס הקיבוצי הוליך אותנו כמעט אוטומטית לפיצוץ, ולהכרעה כוחנית בהצבעה. פנינו דווקא לאפיק של שיחה והידברות, וראה זה פלא, שלוש שיחות פתוחות, מכבדות, אישיות, שכללו יידוע של הציבור והזמנתו לשיחה – הולידו הסכמה, שיש בה מידה גבוהה של מחויבות.
נדמה לי שזו הדרך.
מוטי