דנה

אני זוכרת את הריח של הגן ביום הראשון ממש לפני שנה.

ריח  הדבק, הגירים והעשייה.

ריח של זרעים ושל אדמה, מהול בפיתות עם זעתר וסלט ירקות.

צילום: סמדר כרמל

ריח שמייד לקח אותי לגן דקל 1983 שם אני הייתי בגיל ארבע. זה היה מזמן אבל ריח של ילדות זה משהו שלא שוכחים והגעגוע אליו תמיד שם, מתחבא ומחכה לצאת. וכאן, בגן שלך, זה ממש מצליח לקרות. הקסם הזה ממחוזות ילדות של קיבוץ של פעם.

ביום הראשון שנכנסתי לגן, זכורה לי התחושה שהעין לא יודעת על מה להסתכל.

הכל מעניין ויפה ונעים ובכל פינה מסתתר עולם שלם. הדבר הזה שיצרת כאן, דנה, הוא ממש תבניתך שלך. הרוגע הזה שמרגישים מכל הקירות. הפשטות שבדברים הקטנים. הצניעות, האכפתיות, חדר ההתאספות. מתחם משק הבית, החצר שהיא עולם ומלואו, החיבור לטבע לסביבה לשבילים של הקיבוץ.

בתור אדם מבוגר שהחיים וקצת הזיכרון מרחיקים אותו מכל זה, את דנה מצליחה להחזיר את כולנו אחורה ובטוב. לתמימות ליופי לקסם להרפתקה שמחכה בכל תחילת יום.

אני ממש אוהבת את הרגעים האלה בבוקר, כשיפתח שואל בשקט "אמא תבררי אם דנה נמצאת היום". ואז מתיישבים קוראים סיפור או משחקים ויש מסביב בצוות שלך ובך את כל סך הגעגועים לאותם המקומות הבטוחים והנעימים של תחילת החיים.

על כך, דנה, אנחנו רוצים להגיד לך תודה. תודה שלא נתת לשעון ולזמן להיכנס לתוך הגן,

תודה על המבט שכל ילד מקבל בגובה העיניים בכנות ובהקשבה מלאה ואמיתית.

תודה על כל חיבוק שמקל על הפרידה. תודה על תחושת הבית והאהבה. ובקיצור תודה שאת פשוט פשוט את. אוהבים מאוד ומודים מקרב לב על הכל.

אנחנו ההורים.