בשבוע שעבר התפרצנו בצהרי יום שקטים לדלת המרפאה בקריאה מבוהלת "יש כאן מישהו?"
התפרצנו – תינוקת במצוקה נשימתית, אח גדול-קטן מבוהל שנגרר בריצה מהבית והתיישב בבכי ליד דלת המרפאה, ואמא במצוקה אף היא.
בן רגע יצאו אלינו צביה וטלי לראות במה העניין. צביה מיד מתחילה בטיפול, בקור רוח.
טלי קוראת לאירית (שחר) מנחמת את אופיר, מסייעת במה שניתן.
אירית מגיעה מיד ומצטרפת לטיפול. נראה שאין הטבה, ואירית כבר בטלפון עם רופא להתייעץ.
מוסיפים עוד משהו לטיפול. עדיין ללא שיפור.
מתקבלת החלטה להזמין אמבולנס – טלי כבר עובדת על זה.
חולפות אולי 20 דקות? קשה לומר, אך כשמגיע הפרמדיק כבר נראה שתמר נזכרה איך נושמים, ואנחנו יחד איתה.
לאט-לאט מנסים להירגע.
בסופו של דבר העניינים בשליטה, ואנחנו יכולים להמשיך בטיפול.
למחרת – טלפון מאירית שמתעניינת מה שלומה.
עירית (ארבל) פוגשת אותי בשביל ומתעניינת גם היא.
תודה רבה לכולכן (ענף על טהרת הנשים) על הכל.
Share this post
