בוקר. סגר חלקי המאפשר לצאת כדי להצטייד במזון ובתרופות ואני, המחפש תרופה לנפש ולגוף, יוצא לרכיבת אופניים.

בתרמיל מסכה וכפפות מגן מפני הקורונה, על ראשי קסדה וכפפות רכיבה על ידי ופני אל הבלתי נודע שבחולות עטה. לא פוחד מפקחים ומתאר לי שיש להם קצת הגיון – טעות שתעלה לי לא מעט כסף.

ליד תחנת דלק ארב לי ולאחרים פקח זריז ורב תושייה, שהצליח לחסום את דרכו של העבריין בניידת בה ישבו עוד שני חיילים.

כאן מתחילה העלילה שאם לא הייתה עצובה יכולה הייתה לככב בסיפורי אפרים קישון  ואולי הייתה מקבלת את השם "השפוי ומלחמתו באי-השפיות".    זוכרים למה השוטרים הולכים בזוגות? כי אחד יודע לקרוא והשני יודע לכתוב, אז זהו, זו אמת שתתברר בהמשך העלילה.

השוטר שיודע לקרוא, יושב ברכב ומסביר לי שאני חייב להיות בבית כי כך אמרה הממשלה והוסיף שעליו לבדוק אם אני חייב בידוד או שאני כבר נושא את הנגיף וחייב בית סוהר, סליחה בית מלון. באותה נשימה, הסביר לי שזה ייקח מספר דקות עד קבלת תשובה מהדרג הבודק.

בינתיים הגיעה ניידת נוספת עם שני שוטרים נוספים, חבריו של השוטר הראשון ונערכה פגישה נרגשת ביניהם, כנראה תוצאת שביעות הרצון מההצלחה לתפוס עבריין כבד.

בשלב זה הובהר לי שהעבירה חמורה ועלי להיפרד מ-500 ₪. הם מתחבקים ללא כל אמצעי הגנה, מסכיה וכפפות כיאה לנותני הדוגמה האישית.

בקיוסק הסמוך מתנהלת פעילות של נהגים הנכנסים, קונים ויוצאים ללא כל הגנה ולאחר שהסבתי את תשומת ליבם של השוטרים, נאמר לי כי לחנות יש אישור מכירה וזה איננו העסק שלי. חבל שזה גם לא היה העסק שלהם והרי היו שם כבר חמישה נציגי חוק שעמדו יחד איתי כבר למעלה מרבע שעה.

שפיות, כבר אמרתי?

ועכשיו שוב תפנית בעלילה: צריך להמתין לשוטר שיודע לכתוב כדי שידפיס לי את הדו"ח הנכסף. הזמן עובר ולא קורה כלום ובינתיים שואל אותי לגילי ההוא שאיני יודע אם הוא הקורא או הכותב. לאחר שאמרתי לו שאני כבר לא בן 18 הוא החמיא לי על כך שאני עדיין עושה ספורט ותגובתי, אם אתם שואלים, היא: כן אני רוצה לעשות ספורט אבל אתם מונעים זאת ממני.

עשר דקות נוספות והגיעה ניידת שלישית, שני שוטרים שאחד מהם יודע לכתוב ואז הסביר לו ההוא שיודע לקרוא, מה עליו להדפיס.

כתיבה עיוורת? הצחקתם. באצבע אחת הוא מדפיס באיטיות מעצבנת את הדו"ח. הסתיימה המשימה ועכשיו יש להחתים את העבריין. אבל אין עט לחתימה ורק לאחר חיפוש בין אנשי השררה, נמצא אחד כזה והעבריין, כלומר אני, מוכן לחתימה. חתמתי. נו, מה יכולתי לעשות.

לסיכום העלילה:, עבריין כבד אחד, שמונה שוטרים, שלוש ניידות, קרוב לשעה וקנס של 500 שקל. ביבי נתן לי 500 כפרס על היותי קשיש החי על הביטוח הלאומי וביבי לקח אותם בחזרה. לפחות לא סבלתי מחסרון כיס.

הלקח נלמד. אני נזהר משוטרים ופקחים וממשיך לדאוג לגופי ולנפשי, רוכב יום יום בין הפרדסים וחשוב לי לספר לכם שכבר הצלחתי להתיידד עם כל התפוזים, הקלמנטינות, האבוקדו, והאשכוליות. הפסיכיאטר אמר לי שאין לי מה לדאוג אם אני מדבר עם כל הפירות הללו. רבים מהשפויים כבר עושים זאת בימים אלה. עלי להתחיל להיות מודאג אם הם יתחילו לענות לי.