תגידי – כן, את – מה בדיוק עובר לך בראש כשאת מביאה אל היד השנייה תחבושת היגיינית משומשת? את באמת מייעדת אותה לשימוש חוזר? כן, זו אותה אחת שעפרי מחזיקה בצילום.

"קיבלנו כאן גם שיניים תותבות", מספרת איילת ואני מתפלץ לי בשקט למשמע הסיפורים האחרים שחסכתי מכם, כי אותם באמת הנייר אינו סובל.

אז בואו נתחיל בבקשה הקבועה של שלושתן – כל מה שקשור להפרשות הגוף האנושי, מגע עם איברים פנימיים ושאר מרעין-בישין, נא לנייד למקומות אחרים כי אין לזה ביקוש ביד-השנייה.

אבל התכנסנו כדי להביט קדימה ומהרגע הראשון במחיצתן המלבבת של שירה, עפרי ואיילת, אני קולט גלים של צומת דרכים.

נתחיל במימדים, שבמבט חטוף נראים כבר קטנים, אולי קטנים מדי. "נפתחנו בשנת 2021", מזכירה עפרי. "וברור שכיום יש יותר תנועה" ואכן, תוך כדי שאנו מדברים מחוץ ליד השנייה, נעצרים בזה אחר זה קלנועים והמקום שואב אליו לקוחות מרוצות. "המקום באמת כבר מלא מאוד ויש תחושה שהוא קטן. אבל יש משהו במיקום במרכז הקיבוץ, בדשא הגדול המתפרס לפנים עם הבריזה וכמובן שבתוכנית שלנו להגביר את שיתוף הפעולה עם המעדנייה השוכנת בצד השני של חדר האוכל".

אבל אני מתעכב איתן רגע על הפער שבין החזון למציאות. "הייתה תקופה בה הבנו שאין התגייסות מספיקה מצד הקהילה לעומת כמויות הבגדים שקיבלנו פה", אומרת שירה. "כיום יש לנו צוות קבוע של פנסיונריות מסורות שהרבה בזכותן המקום פועל אבל – המעורבות הקהילתית חסרה".

אני מספר להן שזו חזרה כמעט מדוייקת על הדברים ששמעתי ממור נואמה לפני כמה שבועות בשיחה על נושא התרבות. "קיווינו שכאן בחוץ ייווצר מרחב חברתי, עם בירה וקפה לפעמים, שישחקו פה ושיהיו ערבים שנארגן. אבל הבנו כבר: 'הקהילה' לא בקטע אז הורדנו את הציפיות", פורסת עפרי את החזון ואולי גם את שברו.

צריך להזכיר ולהדגיש שוב – שלושתן עושות הכל כאן בהתנדבות של 101 אחוזים. כך נוצר דיסוננס (הגדרה שלי) בין ההשקעה המתבקשת ההולכת וגוברת, לבין התחושה. "בשנתיים הראשונות היינו פה כמעט כל יום וכעת, מה לעשות, התדירות ירדה כי לכולנו יש חיים. אז רצינו קהילתיות, אבל יתכן כי נוצרה תחושה אצל אנשים כי זה מקום 'שלא שייך לאף אחד' ולכן אם הילדים משחקים פה ועושים בלגאן, לא כולם זוכרים לסדר שוב, שלא לדבר על להתנדב לבוא לעשות פה משמרת קיפול", מסבירה שירה. "שלא לדבר על זה שאנשים מביאים הנה המון דברים שנועדו לאשפה ואחרי כמעט חמש שנים אנחנו מוצפות ובאמת מצפות לקצת יותר הבנה ושיתוף פעולה".

אז התמימות של ההתחלה התפוגגה – ועכשיו, לאן? אני שואל אותן האם הגיע הזמן לעבור שלב.

יש דילמה. "מה שמותיר את המחירים נמוכים עד מגוחכים היא הקונסטלציה הנוכחית", הן מספרות. "הכסף שנכנס לפה משמש אותנו לשדרוג המקום, למשל קנינו מזגן, אבזרנו פינת קפה, קניית קולבים אבל זה בפירוש לא עסק שנועד להרוויח כסף. המטרה העומדת בבסיסו היא אחרת".

הן רואות במקום מנוע שיכול לתרום ולהעניק. "חלק מהכסף שהרווחנו אנו מייעדות לתרומה, אך טרם מצאנו לאן", אומרת איילת. "במקום הזה יש המון מהאישיות של שלושתנו ומה שאנו נוסכות בו, זה מקום שלנו ובדמותנו ואנחנו צריכות לחוש את החיבור למטרה לה נתרום. במלחמה היה פה משהו חברתי מאוד בגח"א ואצלנו בפרט, עם המפונים והאירועים שערכו להם וכך נכנסו אלינו לא מעט אנשים שכף רגלם לא דרכה כאן לפני כן".

אני מחזיר אותן לפיתוח החזון – או אם תרצו "יד שניה 2.0" ועפרי רואה שם התפתחות. "זה לאו דווקא גודל פיזי, אלא יותר שיתופי פעולה עם מסגרות שעוזרות למי שנזקק בכל התחומים, מצד אחד משהו שפונה גם החוצה ומצד שני ממשיך לשרת את הקהילה וצרכיה".

יופי, אני מעיר, אבל אם עושים משהו כזה אז בטח ההיקף גדול הרבה יותר ובטח זה כבר לא יוכל להיעשות בהתנדבות, כי סביר שלא יהיה מי שיסכים לתפעל כזו אופרציה בחינם.

אין להן ברירה והן מסכימות.

שירה הייתה מהנדסת איכות סביבה עד שנשבר לה והפכה לסטייליסטית המתמחה ביד שנייה, אופנה ואיכות סביבה. היא עורכת שם הרצאות וסדנאות לנשים ולנוער, עם דגש על הטירוף המאפשר לקנות בגד בסין בלחיצת כפתור מגח"א. "אין שורה תחתונה אצלנו", היא מדגישה. "הכל פתוח ופשוט אנחנו עוד לא יודעות לאן נפנה". איילת מסכימה: "ימינו הגדולים עוד לפנינו. האיזון הופר בנושא הקלות של הקניות וההזמנות והעולם הולך לכיוון של השבת האיזון".

בדיוק אז מגיחה מהחנות לקוחה חדרתית מרוצה ונושאת את נאום הסיכום. "אני מתנדבת הרבה שנים בביגודית ויצ"ו ואני גם סטייליסטית", היא אומרת. "העולם חייב חנויות יד שנייה והטרנד הזה תופס תאוצה מטורפת. אנשים מחפשים לא רק בגדים, אלא מגע, חום ואנושיות".

אז הנה לכם כל המאה ה-21 בקליפת אגוז – לא, לא רוצים בינה מלאכותית, לא רוצים את הצעקה האחרונה מבייג'ינג. רוצים מגע, חום ואנושיות, כמו שיש כאן ביד השנייה. האם היא תשרוד? תלוי בכן/ם.