לא מזמן סיימתי מחזור של "מומחים מנסיון חיים" – הכשרת מרצים מרגשת במיוחד בה השתתפו א.נשים שחוו פגיעות בילדותם ורוצים לספר את סיפורם  בהכשרות לאנשי מקצוע וקובעי מדיניות. תיכף אספר על החוויה המיוחדת הזו, אבל קודם נלך אחורה בזמן על-מנת להבין איך הגעתי עד הלום.

במקצועי, אני עובדת סוציאלית, בעלת תואר ראשון מאונ' ת"א ותואר שני מהאונ' העברית. מאז 2015 אני עובדת במכון "חרוב", הגוף המוביל בארץ ובין המובילים בעולם בהכשרת אנשי מקצוע במניעה וטיפול בהתעללות והזנחת ילדים.

אני אחראית על התחום של מניעת התעללות בילדים ועוסקת בהעלאת מודעות לתופעה, בשינוי מדיניות, בפיתוח ידע ועידוד יוזמות בתחום המניעה. לרבים מכם ודאי יצא לראות או לשמוע אותי מתראיינת ברדיו, בטלוויזיה או בעיתון (לרוב עם הז'קט הצהוב שהפך כבר למותג כי הוא מצטלם הכי טוב 😊 אבל גם חולצת הוורוד-ניוד שבתמונה עוברת לא רע).

התחלתי את דרכי המקצועית ב-1995 כעו"ס צעירה בלשכה לשירותים חברתיים בשכונת קריית היובל בירושלים וצללתי לתחום הטיפול באלימות במשפחה.

הייתי בין העובדות הראשונות בתחום זה, שהוגדר אז לראשונה כתחום התמחות מיוחד. ליוויתי נשים נפגעות אלימות וילדיהן והנחיתי קבוצות לגברים אלימים ונשים נפגעות. זו הייתה תקופה אינטנסיבית ומלחיצה ולא פעם מצאתי עצמי מאוימת בידי גבר זועם שסייעתי לאשתו לצאת למקלט וזה גבה ממני מחירים רגשיים לא פשוטים.

הבנתי שאני זקוקה לשינוי והחלטתי לשנות כיוון. כך התחלתי לעבוד במועצה לשלום הילד, שנוהלה על-ידי ד"ר יצחק קדמן ושם עבדתי שנים רבות במגוון תפקידים כגון מנהלת יחידת נציב פניות הילד ומנהלת מרכז ההדרכה. אלו היו שנים מדהימות של למידה ועשייה ענפה, שעיצבו את תפיסת עולמי המקצועית והחברתית בתחום קידום זכויות הילד ושינוי מדיניות למען ילדים ובמיוחד אלו הנמצאים בסיכון.

נחזור לעבודתי במכון "חרוב", במסגרתה זכיתי להכיר א.נשים רבים שחוו התעללות בילדותם. מדובר בפגיעות פיזיות, מיניות, רגשיות או הזנחה. עם עליית המודעות לתופעה (גם הודות לתנועת Me Too) אנו רואים יותר ויותר א.נשים שיוצאים בגוף ראשון ורוצים לספר את סיפורם במטרה לייצר שינוי בתפיסה החברתית ובשיח הציבורי.

התחלתי לגייס אותם להתראיין ולסייע לנו בהעלאת המודעות, כי אני יודעת שראיון או מפגש אישי עם מי שנפגעו בילדותם, משפיע יותר מהרצאה או ראיון עם אנשי מקצוע. לסיפור האישי יש כוח לחדור אל הלב ולשנות עמדות בצורה אפקטיבית יותר ואנו רואים זאת כבר שנים בהכשרות של מכון "חרוב" לקהלים מקצועיים.

עם זאת, הרגשתי שמשהו חסר, שנפגעים שמגיעים להרצאה של שעה מצליחים אמנם לרגש ולייצר עניין ואמפתיה מצד אנשי מקצוע, אך לרובם  חסרה המומחיות בפרקטיקה של "סטורי-טלינג" – איך לספר את הסיפור ולדייק את המסרים לקהלים שונים, בכדי לתת לאנשי המקצוע כלים פרקטיים לפעול טוב יותר לטובת ילדים נפגעים.

אז נפל לי האסימון – ליזום הכשרה עבור נפגעים.ות שתהיה win-win לשני הצדדים: הנפגעים.ות יקבלו הזדמנות לרכישת כלים ובמה לספר את הסיפור שלהם ומכון "חרוב" וארגונים נוספים יזכו במרצים טובים יותר שישתלבו בהכשרות לאנשי מקצוע, קובעי מדיניות והציבור הרחב. הבוס שלי זרם עם הרעיון ויצאנו לדרך באמצע 2022.

ההחלטה החשובה הראשונה הייתה ביחס לכותרת ההכשרה: לא עוד "נפגעים" או "שורדות" או "עדים", אלא "מומחים מנסיון חיים". יש מי שרכשו את הידע שלהם (כמוני) מלימודים ונסיון בעבודה ויש מי שרכשו ידע כתוצאה מחוויות אישיות של פגיעות בתקופת הילדות. שניהם חשובים באותה מידה.

בשלב הבא פרסמנו קול קורא והפצנו אותו בעזרת ארגוני סיוע ומרכזי טיפול בילדים ומבוגרים שחוו פגיעות. לקבוצה התקבלו 15 א.נשים מגוונים מאוד – דתיים וחילוניים, בני 23-65 מכל רחבי הארץ.

בחמישה ימי הכשרה גדושים, הם למדו תכנים מגוונים: חוויות חיים ככוח וצמיחה פוסט-טראומטית, כלים בסטורי-טלינג, עמידה בפני קהל והתאמת מסרים אישיים, איך לבנות מצגת והתנסות מעשית בפרזנטציה ובקבלת משוב. במפגש הסיום הם למדו על עבודה מול התקשורת וסיימנו בחלוקה מרגשת של תעודות סיום, אבל מעבר ללמידה עצמה, התגבשה קבוצה שיצרה מרחב מעצים ומרפא.

המחזור הראשון היה מוצלח ביותר ומיד עם סיומו, הגיעו אלינו בקשות הצטרפות למחזור נוסף. בתחילת 2023 פתחנו מחזור שני שהסתיים לא מזמן וגם עכשיו רשימת ההמתנה ממשיכה להתמלא.

במקביל התחלנו להבין שיש פה תחום של מומחיות מנסיון חיים שצריך לפתח, לחקור ולכתוב עליו ועל זה אנחנו עמלים בימים אלו, במטרה להפיץ ידע על הפרקטיקה החשובה הזו.

אין ספק שזו אחת החוויות המשמעותיות ביותר שחוויתי במהלך שנות עבודתי. זו זכות גדולה ללוות א.נשים הנאבקים יום-יום בפוסט-טראומה מורכבת אותה הם נושאים כל חייהם ולמרות זאת, מצליחים לאסוף כוחות ולעמוד בראש מורם וגב זקוף ולומר – "אני פה על מנת לספר, אני לא אשמ.ה! הבושה עוברת צד". אני מאמינה כי בשילוב התאוריה והפרקטיקה, יש לסיפור האישי של מי שנפגעו בילדותם כוח לשנות תפיסות ועמדות והוא משפיע גם על השומעים וגם על מי שנושאים בגופם ובנפשם את הצלקות ומצאו כוחות לשרוד ולעמוד בגאווה כדי לספר.