מאוחר בערב, פגשתי את חברות וועדת אבלות – מור נואמה ואיריס קריאו. קבענו כדי לדבר על נושא המחסור בידיים עובדות בעת הלוויות בבית הקברות של "הקהילה", אבל בסוף ישבנו כמעט שעתיים ודיסקסנו עבר, עתיד והווה במגוון תחומים.

אז מה בעצם הן עושות? "אנחנו מקבלות את המשפחה האבלה מרגע הפטירה", הן מסבירות. "בין אם הפטירה בבית או בבית-החולים, אנו מקבלות את ההודעה מגילת שניר, מנהלת צוות הרווחה במסגרתו אנו פועלות. אנו יוצרות קשר עם המשפחה ברגעים הקשים שלה, של עיכול הבשורה המרה, פוגשות בבני המשפחה ויחד מתכננים את ההלוויה – סדר, תוכן וזמנים, תוך תיאום מלא עם הצוות השותף לתפעול ההכנות להלוויה והלוויה עצמה – חזי אחיטוב, דייויד שרון, היידי עפרון, דפנה פיינברג, נהג בית ודודו לנג, כל אחד בתחום שלו.

חשוב לציין שלמשפחה יש יד חופשית, כי ההלוויה היא בעצם עבור המשפחה ואנו רק מסייעות ומכוונות. יש פרוטוקול להלוויות ואנו דואגות לפרחים לקבר, למודעה ולשלט, מארגנות את ההתכנסות שלאחר ההלוויה וכן – גם את סוחבי הארון ואלו שיכסו את הקבר".

אה, כן – זה הנושא לשמו התכנסנו. מור, איתה קיימתי ראיון אודות ביטול הפנינג חג המשק בגליון הקודם, מוצאת קווים מקבילים, שלא לומר זהים, הנמתחים מהמדשאה המוריקה של בית וינה, אל הקברים הטריים.

"פעם זה היה ברור, מעולם לא היה צורך לבקש כי זה היה אוטומטי", הן אומרות. "אבל היום, אם לא פונים בצורה אישית לפני ההלוויה, או במהלכה, לאנשים שיבואו לסייע בכיסוי הקבר, זה פשוט לא יקרה. לא פעם, פשוט אפשר לראות אנשים עומדים בידיים שלובות במרחק של מטרים בודדים מהקבר ולא ניגשים לסייע. יש תחושה לא ברורה של הגורם לכך. אולי הם מתביישים, אולי הם לא מודעים לכך שצריך לסייע? בסופו של דבר אנחנו נשארים עם אותם 3-4 אנשים קבועים, שגילם הממוצע הוא 60-70, שמכסים את הקבר. אז אנחנו רוצות לצאת כאן בקריאה בקול גדול – נא לסייע בכיסוי הקברים, פשוט תיגשו, קחו את חפירה מזה שעשה זאת לפניכם ותעזרו".

אני מסביר להן בסבלנות את טיעוני "פרקליט השטן" הרגילים שלי: למעט השם "קיבוץ" זה כבר לא באמת קיבוץ, זו עיירה וכמו בכל עיירה – מי שאחראי על הדברים הללו זה "חברה קדישא", מה פתאום שאזרח מן השורה ואפילו הוא חבר מכובד של "הקהילה", ישתתף בכיסוי הקבר? מה הצעד הבא רחמנא ליצלן? שתדרשו ממנו גם להתנדב בחגים?

אבל הן בשלהן, מדגישות את השאריות של אותו קיבוץ. "בשבעה מרגישים מאוד את החיבוק של הקהילה", הן אומרות. "המשפחות האבלות מספרות שזה עוזר להן מאוד לעבור את הימים הראשונים שאחרי המוות. זה כל כך חשוב לשמור על המשכיות ועל הקהילתיות".

אז הנה, הזדמנות פז למרק את המצפון, לכל אותם אלה שלא מתנדבים בחגים – פשוט קחו את חפירה בהלוויה הבאה. מחזיקים מהצד של המקל.