ראיון עם שלושה צעירים שהחליטו לעשות מעשה

.

 מראיין: רענן רז

 .

קשה לפספס את השלטים שננעצו בשבוע שעבר על הדשא שבין חדר האוכל לנווה נעם. שלטים אלו הם חלק מיוזמה של תושבים וחברים רבים, צעירים ברובם, למנוע את המשך עבודות סלילת הכביש באזור זה. נפגשנו עם שלושה מהם.

אדם הישראלי, בן 36, נשוי ליפעת +2 בנות, חזר באוגוסט האחרון לקיבוץ. משפ' הישראלי הצעירה גרה בשכירות בבית של עזרא שמש ובונה בשכונה החדשה. הם עזבו את מנעמי הקניונים, איקאה והסינמה סיטי במערב ראשון לטובת חזרה הביתה. לדבריו, הם מאוד מרוצים מן המעבר – מהחינוך, השילוב החברתי ועוד, אכפת להם ממה שקורה מסביב והם מעורבים.

איתי גילה, בן 30, נשוי ליעל +2 בנות, לא עזב אף פעם את הקיבוץ. המשפחה שוכרת דירה בנעורים. איתי היה בצבא כחמש שנים אז פחות ראו אותו כאן, אבל הוא תמיד היה פה. לאחר תואר שני בפסיכולוגיה, כרגע עושה התמחות ב"שלוותה" ועובד ב"קו הזינוק" – ארגון העוסק בפיתוח מנהיגות צעירה. לדבריו, האינטראקציה היותר משמעותית עם הקיבוץ התחילה כשנולדו הילדים. הם תמיד עוקבים אחרי מה שקורה בקיבוץ, ורוצים לבנות בשלב הבא של השכונה.

שלומית פרנקל, בת 31, חזרה לא מזמן משנתיים בבולגריה, שוכרת דירה בתלתונים. מאז שחזרה לקיבוץ היא פשוט בשוק ממה שקורה כאן, עצובה נורא. "פעם יכולת פשוט לפגוש אנשים על המדרכה", היא אומרת, "הם הלכו ברגל או באופניים. היום נוסעים פה כ"כ הרבה במכוניות שאתה פשוט לא רואה אנשים. זה מבאס אותי. זה מגביר את הניכור."

אז איך הגעתם להילחם על הכביש?

איתי: אני שמעתי על העניין דרך בנות כיתתי, נורית (לוי) ושלומית (פרנקל), שבאו בסערה ובדאגה גדולה קודם כל לגבי הדשא, ואז התחלתי קצת ללמוד את הנושא והבנתי שמתוכנן שם כביש רחב בין וייסבורט למדיני כולל חניה, ע"ח הדשא. אז גם קראתי את הכתבה של יואב בעלון האחרון והחלטתי שגם אני צריך לתת יד. כינסנו ישיבה וחשבנו יחד מה אפשר לעשות.

יש לי הרבה מאוד הערכה לעבודה התכנונית והיזמית שאנשים עשו פה בשכונה ובשדרוג התשתיות. אם הם לא היו זה לא היה קורה. זה חשוב להבהיר. אבל אם ניכנס לפרטי התכנית הזו, שהיא חלק מתכנית גדולה יותר שאושרה לפני כשנתיים, ספציפית – התכנון של הכביש הזה בעייתי מאוד, גם מבחינת תנועה וגם אסתטית. אני לא מבין למה לייצר שם עורק תחבורה ראשי. הרי עכשיו נכנסים לתכנית אב ושם מדובר על שדרה ירוקה במרכז הקיבוץ. למה ליצור עכשיו משהו שאח"כ נרצה להזיז?

הציר הזה לא מחויב בתנועה או בחניה – אנשים כמעט לא גרים שם, באי הנווה נעם יכולים לחנות בחניון הקרוב ליד גן דולב.

אבל בפועל – חונים שם על הכביש, ומגרשי החנייה השכונתיים לעיתים קרובות נשארים ריקים.

אדם: בפועל, חונים היום בהרבה מאוד מקומות בקיבוץ שלא ראוי שיחנו בהם. אפשר ללכת עם זה וממש להוריד דשא כדי לייצר חניות, אבל יש גם פתרונות אחרים שיכולים למנוע שם את החניה.

איתי: ברור שצריך להתחשב בצרכי החיים, אז אני לא מדבר על צירים של שכונות מגורים, אבל בכביש הזה התנועה והחניה לא מחויבת. יש פתרונות אחרים. להכשיר עכשיו את הנסיעה בציר הזה – זה נגד ההיגיון.

האם לא איחרתם כבר את הרכבת? כבר עובדים שם.

אדם: אני מודאג כבר זמן רב משתי מגמות שיש בקיבוץ. אחת היא הנסיעה והחניה בתוך הקיבוץ, שמסכנת את התנועה הערה של הילדים הקטנים בכל מתחם החינוך. השנייה היא שאין לקיבוץ מרכז. ישנם מקומות התכנסות מפוזרים. עכשיו חוזרים הצעירים עם הילדים, רוצים להיפגש ולהסתובב יחד – ואין מקום מותאם לזה. הסלילה של הכביש הזה נוגעת בדיוק בשתי הבעיות האלו. מדובר גם בסכנה בטיחותית לילדים וגם בהרס האפשרות להחיות מחדש את מרכז הקיבוץ.

הנושא עלה בצוות ההיגוי של תכנית האב (שאני משתתף בו), דובר על זה בכל מיני גופים וועדות, אבל יש לי תחושה שהכל קצת נמרח. יכול להיות שהנושא הזה כבר גמור ואת המאבק הזה כבר הפסדנו, אבל במאבק הציבורי הבא כבר נצליח.

איתי: זה מאבק שהוא גם סמלי וגם פרקטי. פרקטית – החסרונות בתכנית עולים על היתרונות. באופן סמלי – זה מסמל שינוי משמעותי שקורה בכל העולם וגם כאן. אנחנו עוברים ממבנה היררכי פירמידלי, למבנה של רשת. ההשפעה של ההתארגנות היא לאין שיעור ממה שהיה פעם, והכוח הופך להיות מבוזר. חשוב לזכור – מי שבנה פה למשל בשכונה החדשה, השקיע פה כמיליון ₪. הם רוצים שיהיה להם say על איך שהמקום הזה נראה. חלק מזה זו ההתעוררות שאנחנו רואים פה בחינוך ובתרבות, וזו ההתחלה. יש לנו גם מה להגיד מבחינה תכנונית.

איור: נורית לוי

או קיי. אתם בטח יודעים שיש פה אדם אחד או שניים בקיבוץ שחושבים אחרת… יצא לכם למשל לדבר עם ההורים שלכם בנושא הזה?

אדם: יש כאן גם עניין דורי. גם במדינה, המחאה בקיץ האחרון הייתה מחאה של צעירים, כי נמאס להם מהייאוש של הדור הקודם – "עזוב, זה במילא לא ילך…". אני חושב שאם נעשה איזה "משאל עם" בקיבוץ נגלה שהרבה אנשים חושבים כמונו, אבל הם פשוט מיואשים וחושבים שאי אפשר לשנות כלום בקיבוץ. חוץ מזה – מעולה שיש דעות שונות, זה אומר שיש לנהל דיון ציבורי. מתי לאחרונה התנהל דיון ציבורי על איך הקיבוץ הזה צריך להיראות?

איתי: לא נראה לי נכון לסמן את זה כמאבק בין דורי. הדשא הוא סמלי. אותו הדבר נכון לגבי הפנסיה של ההורים שלנו. מדובר בשאלת היכולת שלנו להשפיע על המערכת, בתקשורת בין מקבלי ההחלטות והציבור. רוב האנשים שדיברתי איתם על התכנית הזו – בכלל לא הכירו אותה. הם הופתעו שאמרנו להם שהולכים להוריד דשא! קשה להבין את זה מהתכניות. השיתוף כנראה לא היה יעיל וצריך לעשות אותו באופן אחר. זה לא עניין של מחנות.

שלומית: רוב האנשים שאני החתמתי עד עכשיו הם בדיוק מהדור הזה, של ההורים שלנו. אבא שלי היה מהראשונים שחתמו.

אחד הטיעונים כנגד היוזמה שלכם הוא שמדובר בהחלטות שכבר התקבלו, לאחר דיונים ומחשבה רבה, ע"י המוסדות הרלוונטיים.

אדם: יש משהו בעידן שלנו, שהמוסדות הרשמיים – מועצה, אסיפה, הנהלה – הם של פעם. עוד לא מצאו את הדרך לנהל דיון בצורה שבאמת משתפת את הציבור. בהקשר של שיתוף הציבור הדמוקרטיה הייצוגית היא בעייתית.

שלומית: כל התקופה של 15 השנים האחרונות היא תקופת ביניים. לפניה הייתה מעורבות גדולה מאוד של כולם בכל דבר, ועדת תכנון הייתה נבחרת ע"י הקהילה והיו בה אנשי חזון, ולאו דווקא אנשי מקצוע. אח"כ עברו לחשוב יותר על הבית הגדול והמכונית שצמודה אליו. עכשיו יש חזרה של צעירים רבים שרוצים משהו אחר, וזה הזמן להחזיר את המעורבות שלנו בקהילה. כשאנשים יהיו מעורבים – יהיה להם חשוב להשקיע, ויהיה להם חשוב מהילדים לא רק שלהם אלא גם שלך. ולא רק למה שקורה ליד הדלת של הבית שלהם.

מבחינתי – חשוב לעורר את כל נושא התחבורה כאן. אני חושבת שאנשים ישנים. מי החליט – מותר לחנות כאן? אסור? מתי דנו על זה? זה גם עניין ערכי – איך אנחנו רוצים לחיות כאן? אם תהיה הצבעה בקלפי ויוחלט שכל אחד צריך לחנות ליד הבית – אני אבין שהפסדתי במלחמה, אבל עד אז שום דבר לא הוחלט, וכל אחד פשוט עושה מה שהוא רוצה.

בינתיים, מפוצצים את הקיבוץ באספלט. כל כביש שבונים – מעודד עוד תנועה. יש כביש מסודר – אנשים נוסעים. אני בטוחה שחשבו על זה הרבה זמן, אבל אני לא מבינה את זה. אם רוצים להשאיר מרכז ירוק – למה להכניס אליו כבישים? עד שיסיימו את תכנית האב – הקיבוץ יהיה מלא בכבישים וכבר אי אפשר יהיה להגשים אותה. הדשא שיורידו עכשיו כבר לא יחזור. מה שהופך לאספלט נשאר אספלט. מקסימום ישימו עליו מחסום של עציצים. איפה ההיגיון? חוץ מזה, גם כבישים אפשר לתכנן אחרת, בלי ההפרדה הברורה בין הכביש למדרכה, כך שיש גם לגיטימציה להולכי הרגל ולא מדירים אותם מן הדרך.

איתי: כל הפעילות שלנו היא לא נגד אלא בעד. בעד מעורבות של אנשים במה שקורה.

שלומית: וערבות. מעורבות וערבות. ערבות אחד לשני.