אנחנו בעיצומו של הזמן הכמעט הכי טעון, מבחינתי, בשנה. מתחיל עם "איפה עושים את הסדר?", ממשיך עם "לנקות או לא? יהיה חמסין (נו, בטח שיהיה…) וסופות חול?" מגיע ליום השואה ומשם ליום הזיכרון ויום העצמאות הצמוד אליו. והכל תוך שלושה שבועות!

עכשיו, בדיוק באמצע של כל זה, יצא הסרט "אישה בזהב". סיפורה האמיתי של מריה (הלן מירן), ניצולת שואה שחיה בארה"ב, ויוצאת למאבק משפטי בעזרת עו"ד צעיר, בממשלת אוסטריה, להחזיר לה את התמונה שצייר קלימט את דודתה (האישה בזהב) ועוד חפצי אמנות שנגזלו ממשפחתה בעת הכיבוש הנאצי. הסרט משלב בין המאבק הנוכחי, ופלשבק לתקופה בה קרה למשפחה היהודית אוסטרית, שוחרת האומנות והאמידה, עם קשרים בחברה הגבוהה בעיר, מה שקרה להרבה משפחות אחרות. שתי הדמויות העיקריות, הלן מירן וריאן ריינולדס (עו"ד) במשחק משכנע עם אתנחתות קומיות. לא נפלתי מהכיסא מהסרט. חביב ומהנה אך לא יותר מכך. מין דרמה חביבה על הפרט שיוצא נגד הממסד ויכול לו.
אמרנו זמן טעון? אז הנה מגיע השבוע לוידיאו הסרט "סיפורים פרועים" הארגנטיני שהיה מועמד לאוסקר. חשבתם שרק לישראלים יש את "טיסת השוקולד"? אז צפו ואולי תתנחמו בצרת רבים… שישה סיפורים קצת אלימים על אופיו של האדם ומצבים שמתחילים בצורה מאד בנאלית ומדרדרים לסוף מאד לא. במאי אחד מספר את כולם בצורה מהוקצעת, שנונה, מצחיקה, לא צפויה ומותחת. עם כל מה שראיתי על המסך, יצאתי מהסרט עם חיוך מרוח על פני והערצה גדולה ליוצר המוכשר הזה עם הדמיון הבלתי נדלה והעברתו בצורה כ"כ מושלמת למסך!

את הספר "אישה בזהב" ניתן להשאיל בספריה. חלק מהמייסדים של גבעת חיים הגיעו מוינה של אותם הימים. בית וינה הוקם לזכר הנרצחים מקהילת וינה. בתמונה משמאל: ארבעים שנה לעלייה הוינאית – "מוינה עד בית וינה" מימין לשמאל: יושו ענבר, יצי יגודה, אוקי זיו, שמעון שיפמן, סמי כפרי, חיים בן אור