לאחרונה ראיתי שני סרטים העוסקים בהחלפת תינוקות בלידתם. הראשון, בטרום בכורה, "סיפור משפחתי" היפני. משפחה בורגנית יאפית יפנית מגלה שבנם בן השש הוא בעצם בנם הביולוגי של משפחה פשוטה, צבעונית וחסרת שאיפות הצלחה, בעלי חנות חומרי בניין קטנה. אצלם גדל בשש השנים האחרונות בנם שלהם. לאחר השוק הראשוני והמפגש בין המשפחות הסרט מטפל בכל ההתלבטויות והרגשות המלווים ידיעה כזו, מהכעס והתסכול ועד חוסר האונים, והקושי הרגשי והפיזי בהחלטה מה לעשות? האם להחליף את הילדים? אם כן – איך? ומה אומרים להם? האם זה נכון לעקור ילד מסביבתו, הוריו, חייו ולהפוך את עולמו רק בגלל סוג דם?
רוב הסרט מובא מנקודת מבטם של היאפים. כאילו המשפחה השנייה זורמת. כאן גם הבעיה שלו, הסטריאוטיפיות. הבורגנים הם אנשים קרים, מצליחנים ובעלי ממון. יש להם ילד אחד והוא יקבל הכול, כולל שעורי פסנתר, אפילו אם אינו כשרוני כ"כ ואינו אמביציוני כמו האב, דבר שמאד מפריע לאחרון. אבל דבר אחד אין שם – מגע. מערכת היחסים בין האבא לילד רשמית וקורקטית. חסרות קצת נגיעות, חום וחיבוקי. הצבעים שם הם אפורים, שחורים, כחולים מאופקים. לעומתם, החנוונים הם משפחה צבעונית, קולנית, עם שלושה ילדים ובלי יותר מדי כסף. האב מעדיף לא לעבוד אם לא צריך אך יש לו ידי זהב ומתקן הכול. משתולל ומשתטה עם הילדים בכל הזדמנות. עם כל זאת, הצופה נקרע ביחד עם ההורים במשך כל הסרט…
הסרט השני בנושא, "הבן האחר" הצרפתי, מתאר מצב יותר קרוב אלינו. תינוק מוסלמי פלסטינאי ויהודי ישראלי שהוחלפו במלחמת המפרץ וכעת, בגיל 18 התבררה הטעות. הקלישאות פה גודשות את הסאה, המשחק מוקצן, הלבטים המובנים לא נכנסים ממש ללב הצופה והתגלגלות העניינים, כולל תגובות נושאי הטעות, הנערים, מאד פשטנית ולא אמינה…
בעין החורש מוקרנים יופי של סרטים. כדאי לעקוב. למשל בדצמבר יוקרנו שם:
- "המשרת" – ההיסטוריה של ארה"ב נפרשת לעיני הצופה דרך שירותו של משרת שחור בבית הלבן. סרט מרגש העובר ביעף על כל האירועים העיקריים שקרו בארה"ב במאה שעברה עם דגש לנקודת המבט של השחורים והשינויים שחלו במשך המאה בזכויותיהם וחייהם. שווה צפייה ולו רק כדי לראות את סוללת השחקנים המופיעים לרגע כנשיא זה או אחר…
- "יסמין הכחולה" של וודי אלן – סרט נפלא! קייט בלאנשט, הגיבורה – מעולה! כל השחקנים האחרים נותנים משחק נהדר תחת שרביטו הבלתי נלאה של המאסטרו! לרוץ!
Share this post
