אריאל לא היה בקיבוץ תקופה ארוכה. הוא היה בשנת שירות במלכישוע – כפר טיפולי לבני נוער שנפגעו מסמים ואלכוהול. לאחר מכן שירת ביחידת שלדג (הוא לא יכול להרחיב כי אחרת הוא יצטרך להרוג אותנו… ).

כרגע הוא שוכר בשכונת הצעירים בקומתיים (מקום טוב להניח את הראש). הוא עובד כפרילנס בחברת פולריס (החברה המסתוריים שמאחורי התחנה הפסיכולוגית) העוסקים בנושאי צבא ובטחון (הכיר אותם בשירות). חוץ מזה הוא מדריך בחינוך הבלתי פורמאלי עם גילאי ז-ט וגם עם הנעורים.

אחרי שהות ארוכה בחוץ הוא מרגיש שיש הרבה פרצופים לא מוכרים בקיבוץ אבל הוא דווקא מתחיל לחבר ולהכיר אנשים דרך העבודה שלו עם הילדים.

חברה בגילאים שלו יש בערך 20 אבל זה נזיל כי כל הזמן חברה נוסעים וחוזרים.

בימי שישי בצהריים (חוץ מהימים שהוא בקבלת שבת עם הילדים והנוער) הוא פותח את הפאב במאוחד ומוכר שם מרקים שהוא רוקח בעצמו (מרק גולש הונגרי אמיתי ואפילו מרק חצילים ופלפלים קלויים). על הפאב במאוחד הוא אומר שזה מקום מיוחד, מאד קהילתי. לשאלה מה קהילתי בפאב הוא מסביר שזה מקום מפגש לצעירים (וגם לגילאי 30-50) שמנוהל ללא מטרות רווח. כל הכסף שמרוויחים בפאב הולך כדי להחיות את המקום – להופעות מוזיקה, אירועים וכו'. בגלל זה גם האוכל שמוגש במקום הוא מאד זול. יש הרבה מה ללמוד מהמקום הזה.

בימים אלה הוא עובד על הפקת מסיבת פורים לקיבוץ בבית וינה ביחד עם ענבר דניאל, והוא מקווה לעשות אותו במתכונת מעט שונה עם דגש קהילתי, ללא אורחים רבים מבחוץ אז כדאי להישאר מעודכנים.

על מידת המעורבות שלו במה שקורה בקיבוץ הוא מחייך ואומר שבבית שלו מדברים הרבה על מה קורה בקיבוץ (טוב הוא לא הפתיע אותנו נכון?). הוא מסביר שלא נהנה מהרפש שהיה לאחרונה. הוא חושב שנושא הגז צריך להיות נושא עקרוני למאבק של הקיבוץ כולו.

גבעת חיים איחוד היא הבית שלו. תמיד יהיה. למרות שכביכול הרבה דברים השתנו מבחינתו שום דבר לא ממש השתנה. הוא מבסוט מהרוח החדשה שנושבת בקיבוץ ואפשר להרגיש את זה מבחינת חיי הקהילה והחגים. יש ילדים מפעוטון עד נעורים וזה ממש לא היה מובן מאליו לפני כן.

לגבי העתיד הקרוב הוא יודע שהוא יהיה בקיבוץ עד סוף השנה בגלל העבודה שלו בחינוך (שחשובה לו מאד). אחר כך הוא מתכנן לטוס כנראה לדרום אמריקה. יותר רחוק מזה הוא לא חושב כרגע… אז נסתפק בזה לא?