כמה פעמים שאלו אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה? סביר להניח שאלפי פעמים, אבל סוג השאלות הזה נגמר מהר מאוד לפני 5 שנים או יותר. משום מה, העיסוק הבלתי פוסק במה גורלנו להיות, מיועד רק לילדים ש״לא יודעים עדיין מה ירצו לעשות כשיהיו גדולים״.
כשהייתי בת שש, רוב הסיכויים שחלומי הרטוב היה להפוך למפורסמת או טועמת גלידות, וכמובן שחלומות כאלו הם בגדר חלומות, כי מה ילדים יודעים? אבל, כשהגעתי לגיל בו אני נמצאת היום, בקרוב 18, אף אחד לא מעז לשאול אותי מה ארצה להיות. אולי כי לאף אחד אין כוח לחלומות גדולים מדי או בקשות מוגזמות מדי – ב2017, הכל נדרש להיות רווחי ומיידי, האושר הוא יעד ולא דרך, המסלול להצלחה הוא פרקטי ומסודר.
״את הולכת לשנת שירות? מכינה? פסיכומטרי או צבא?״ ואני בבלבול, נאלצת להתמודד עם תבניות שקובעות עבורי מה אהיה כשאהיה גדולה. ״המגמה הזאת פותחת לך דלתות לעתיד, כדאי לך״- בלי לדעת כלל אם אוניברסיטה זאת הדרך הנכונה, או אפילו לימודים.
מהי בכלל תעודת בגרות ולמה אני עושה אותה? בדיוק מאותה הסיבה שלאנושות אין מקום להרהור, התבניות ברורות וההרהור היחידי שמותר הוא שגוי- חס וחלילה נגד הבירוקרטיה.
כמו שאמרתי, ב2017 התוצאות חייבות להיות מיידיות, אחרת אתה נכשל: נכשל במבחן, מאחר לפגישות, נכשל בשגרה. ולאנושות, אין זמן לתבניות מיוחדות, האפשרויות מובנות מאליהן והבחירה מצומצמת – רופא, שף, מהנדס, מוכר, משווק, רואה חשבון; כל המקצועות התומכים בהצלחה מיידית ורווחית, הצלחה קולקטיבית. אבל מעבר לכל אלה, היעדים אשר מוצעים לאני הגדולה, המוצלחת והרווחית, בסוף כל יום הם אינם אלה המספקים לי את ״יעד האושר״ הכל כך מובן מאליו כיום. כן, כל בחירה מובילה אותנו למשהו חדש ומרגש יותר, אך האם הבחירות שלנו חייבות להיות אלה אשר מובילים אותנו אליהן?
בזמן האחרון העיסוק של מה אהיה כשאגדל, לוקח לי זמן ואנרגיה אל מול הבירוקרטיה, שגם היא תופסת מקום לא קטן בחיי. אבל התבנית, התבנית הכל כך מובנת מאליה וחסרת רגש, היא זאת שמונעת ממני את ההצלחה האמיתית.
אז לא, אושר הוא לא יעד – הוא דרך, ואף בחירה של יעד עתידי ורווחי אשר מקדש את התוצאה ולא אותי, לא יספק לי אושר אמיתי.
רגע לפני שאני נדרשת לקבל כמה החלטות גורליות, אני רוצה להאמין שהגיע הזמן להתמלא מחדש. ב17 וקצת שנים שאני פה, הבנתי כמה אושר על הפלנטה הזאת הוא דבר מובן מאליו וטאבו אחד גדול. ההצלחה האישית והקולקטיבית על הנייר חשובה יותר.
אשתדל, בכל צעד שאצעד מעתה, לבחור גם בפחות מובן מאליו ורק מה שימלא את הנפש שלי בהרגשה שהצלחתי למרות הכל.
אני מאחלת להיפטר מהתבניות והבירוקרטיה וללכת אחרי הלב, בשביל זה אני בעצם פה.
ולסיום, ״מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?״
בעיקר מאושרת. לאף אחד אין כוח לבקשה כה ״מוגזמת״, אך אני מקווה להפוך את הבקשה הזאת לפחות מוגזמת ויותר אמיתית. אושר הוא הדרך, והדרך אינה טמונה בצבא או בש״ש, אוניברסיטה או עבודה או משפחה- הדרך היא הדרך שלנו, לאיזה בני אדם הפכנו וכמה אנו קשובים לעצמנו ולחלומות שלנו. בלי תבניות, יותר ביטוי עצמי ופחות זרם אחד שסוחף את כולנו- הגיע הזמן לעצור ולחשוב למה אנחנו בעצם כאן.

טיול דרום 2017 צילם ליאור יעקבי