שנייה! שנייה!

לפני שתעבירו דף, ותאמרו בליבכם:
הנה! עוד "חבר" שחושב רק על עצמו ועל משפחתו ורוצה לנצל את הקהילה, ומה חפץ לי בהם?
ואף על פי כן רוצה אני לספר לכם על קבוצה לא ממש גדולה של בני הקיבוץ שלנו, שחיים בקרבנו למעלה מעשרים שנה ברציפות, ואנחנו פוגשים אותם ואת ילדיהם בכל שעה ושעה ובכל אתר ואתר, והם מעורים בתוכנו ותורמים בן-בן לפי יכולתו, הן לכלל והן לפרט. אבל אתם לא תקראו על חוויותיהם מימי הילדות והנעורים בקיבוצנו מעל דפי "בתוכנו", ולא על חלומותיהם כלפי הקיבוץ, והקהילה בתוכם.

וכשאני אומר קיבוץ אני אומר אב. וכשאני אומר קהילה אני אומר אם. כי בעיניי גבעת חיים כישות בפני עצמה בתחילה היה קיבוץ ולאחר מכן, כמו אדם וחוה, צמחה לה הקהילה מתוך הצלע של הקיבוץ ולמעשה שניהם דרים ופועלים בתוך ראשנו ודעתנו כמו אדם וחוה…

והם בנינו אלה ישנם גם ישנם כאן ועכשיו. והם מתעקשים מדעת ושלא מדעת להיאחז אחיזה של ממש כאן. והלוא הם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ועל כן אני שואל אולי עלינו למצוא להם פתרון שיצרף אותם לקיבוץ-קהילה שלנו?

ואני מרשה לעצמי להציע כאן פתרון אחד והוא: לתת לבנינו אלה מעמד של חברים מן המניין ואפשרות לבנות את ביתם כאן. שהרי אין הדברים אמורים כאן בניצול נדל"ני או כספי כלשהו, אלא פשוט ברצון עז וכן להשתייך לקיבוץ-קהילה שלנו במעמד של חברים.

מפגש למידה חלופות השיוך