בעלון חודש יוני חזרתי עם לוחמים מהקיבוץ 53 שנים אחורה, אל מלחמת ששת הימים. במפורש או שלא, כולם התייחסו לאותה מלחמה כאל "טיול". בגליון אוקטובר אני חוזר איתם 47 שנים אחורה, אל סופו הרע והמר של הטיול

גיורא ידיד

רוחות סתיו קרירות עוטפות אותי על המרפסת של חיה וגיורא ידיד והגולדסטאר שחיה מעבירה לי למרפסת דרך החלון, קרה מאוד. גיורא מתיישב מולי והמילים זורמות ממנו. גם הן מעבירות בי צינה. במהלך השיחה הוא אומר שחיה חושבת שיש לו טראומה, אבל הוא לא חושב כך.

לי יש דעה נחרצת בעניין.

"1973. הייתי בטיול באירופה כבר כמה חודשים, עם אסתר אשתי הראשונה ותכננו שבסופו של הטיול נגיע לגנואה ונפליג משם לחיפה", הוא מתחיל. "הגענו למשפחתה של אסתר וביום שבת הם מעירים אותי משינה כשהם אומרים "קריג, קריג" (מלחמה, מלחמה) אני מתעורר ובאינסטינקט ישראלי-ריאלי, מתחיל לחשוב איך אני מגיע הכי מהר למלחמה. בשגרירות אומרים לי שיש התנדבות של 150 אחוז ושאבוא לעבוד אצלם. באל-על אומרים שכל הטיסות מלאות כי מטיסים דברים חשובים, אבל אני לווה כסף מהאחיות של אסתר ואנו נוסעים לשדה-התעופה".

כדי להגיע למלחמה, גיורא הישר כסרגל, מחליט לתחמן. "בדלפק אל-על אמרו לי שאני לא ברשימה, אז שאלך מכאן, אבל הצלחתי להיכנס דרך הצד השוויצרי, בזכות אסתר האזרחית השווייצרית. כשנכנסתי פנימה, הבחנתי במאבטח הטיסה, גיורא רביב ממעלה החמישה, חברי מהצנחנים ואח של יערה בן אור. ברגע שהוא ראה אותי, הוא אמר – אתה טס איתנו".

כשעלה על המטוס, חשכו עיניו. "היו שם מעל 200 חרדים ולי אמרו באל-על שאין מקום כי מטיסים מטענים חשובים, בקיצור – חרדים לפני צנחנים". ואני חושב לי בשקט שכלום לא השתנה גם היום.

חלוקת שוקולד משוויץ לחבר'ה

בנחיתה בלוד התגלו מכשולים נוספים. "נרשמים לקראת חיול וכשמבקשים לדעת אם אני ממשפחה שכולה, אני אומר שלא, למרות שגלעד אחי נפל שש שנים מוקדם יותר. משם הגעתי לצריפין ואז הביתה, לאמא ואבא שהיו מאושרים לראותני. הבאתי דברים שאסתר שלחה להם ולמלחמה לקחתי תרמיל עם עשרות רבות של טבלאות שוקולד שוויצרי.

אבא שאל אותי אם אני בטוח שזה צעד נכון ועניתי לו – "זה החינוך שלכם, המחויבות לקיבוץ, לצבא ולמדינה". הוא מספר שבשוויץ עוד הספיק לראות בטלוויזיה תמונות מחזית הלחימה, כאלו שהיו הפוכות  מאלו שזכר מהמלחמה הקודמת, רק שש שנים לפני כן. "ובכל זאת, היה לי ברור שאנחנו אוכלים אותם בלי מלח".

זהו, נגמרו ההכנות ובארבע בבוקר יוני פרינץ מסיע אותו לגדוד ברמלה. "אני מגיע ואומרים לי שהיחידה בצפון ושאישאר פה. זו הייתה תחושה מגעילה ומייד התחלתי ליסוע בטרמפים לצפון, אלא שלפני עפולה אני רואה את הטבחים שלנו. אני עוצר לידם והם מבשרים לי – חוזרים לרמלה כעתודה מטכ"לית".

חשבתם שהמכשולים נגמרו? ברמלה התברר שאין מספיק כלי-נשק. "צנחן בלי נשק. הודעתי למ"פ שלי שידאג לי לנשק ובסיבובים שלי שם, אני פוגש את חנוך ודודו אהרון שסובלים מאותה בעייה – גם להם אין נשק. באותו ערב יצא מישהו אצלנו לחופשה ואני העברתי לעצמי מייד את הנשק שלו. בבוקר למחרת פגשו אותי האחים ולא האמינו – איך יש לך נשק לפנינו?".

באותו ערב הם מוטסים לרפידים, בסיס אוויר הגדול בסיני. "פחדו שיגיעו אנשי קומנדו מצריים לתקוף את השדה, אז פיזרו אותנו על המסלולים, פרושים על קילומטרים. עם כל ההמראות והנחיתות, זה כמו לשכב בתוך מיקרוגל, רק עם רעש איום. אחרי כמה לילות עברנו לשכב לפני תותחי 155 מ"מ, שגם חששו מהתקפת קומנדו. אתה בטח מדמיין לך מה זה לשכב לפני תותח כזה כשהוא יורה. הייתי מתוסכל מאוד – בשביל זה הביאו אותנו?"

ואז זה הגיע. "הצטרפנו לסיירת החטיבתית בפיקודו של אמיר קרן מגח"מ ואמרו שאנחנו הולכים למקום שעד אז איש לא שמע את שמו – החווה הסינית. קצת לפני כן, אני פוגש את חנוך ודודו שוב והם מאושרים – יש להם נשק. כשאני שואל מאין, הם מספרים בגאווה כי 'בזזו' משני חבר'ה שנרדמו ברמלה. אה, חוץ מזה הם באותו הנגמ"ש.

אני אומר שלהם שלא מקובל עליי והם – זה לא עניינך ואני – זה ועוד איך ענייני. ואז עוד קצת בדיחות והזלדות שלנו מתחילות לנוע לכיוון אותו מקום עלום – החווה הסינית".

במהלך חיי דיברתי עם כמה אנשים שהיו שם. כולם, ללא יוצא מהכלל, לוקחים כמה נשימות עמוקות לפני שהם מדברים על המקום הזה. גם גיורא.

גיורא בעת כיתור הארמייה השלישית

"ליאור, אי אפשר לתאר את זה. זה היה תוהו ובוהו, 360 מעלות של אש, פגזים וכדורים בחושך, מעל ריחף כל הזמן ריח איום ונורא של בשר חרוך, כמעט כולם נפגעו ואנחנו שהיינו בזלדה האחרונה, ניסינו להבין במי להילחם, אבל אתה פשוט לא רואה כלום. כשניתנה פקודת הנסיגה חילצנו לאחור, עדיין בחושך".

כשעלה האור, החלה משימה לא פחות קשה. "היה צורך להתחיל לפנות את הפצועים, הקטועים  ובעיקר את ההרוגים. זה היה איום ונורא, יצאתי מזה בשן ועין. מכיוון שהיו איתי חיילים שזו הייתה המלחמה הראשונה שלהם, זה היה לא סביר, רק מעטים מאיתנו הצליחו לבצע את המשימה האיומה הזו, זה ילווה אותי לכל החיים".

קצת אחר כך הוא פגש שוב את אמיר קרן. "הוא נראה נורא, שבור ומדוכא. שאלתי אותו על דודו וחנוך והוא פשוט אמר – שניהם אינם. אל תדבר על זה עם אף אחד". אבל לא היה זמן, כי באותו הלילה ובחסות הקרב הנורא, צלחו צנחני המילואים את תעלת סואץ. "המשכנו וצלחנו את התעלה והתפרסנו בחיץ החקלאי, על תעלת המים המתוקים מול איסמעיליה, שכבנו שם חודש, בין עצי המנגו".

במטעי המנגו של איסמעיליה

הם היו חלק מהכוח שניתק וכיתר את הארמייה המצרית השלישית. "חיכינו בלילה שיבואו וכשהם הגיעו, נתנו מכת אש. זה היה טבח, כשעלה הבוקר ראינו כ-35 חיילים מצרים הרוגים, קברנו אותם שם, בתוך בור גדול. בהמשך כשהיינו מפטרלים בשדות שם, כבר התחלפה המגמה ואמרו לקחת שבויים, לצורך חילופי שבויים. באחד הבקרים, אני רואה לפתע מולי את הסקנייה של גח"א, מצוחצחת ונקייה וממנה יורד אבי ברוך, במדים מגוהצים ונעליים מצוחצחות והוא רץ אלי בבכי היסטרי ומחבק אותי וצועק 'אתה חי, אתה חי'".

מכיוון שגיורא לא יצר קשר במשך כחודש, היו שמועות שהוא נעדר ואפילו גרוע מכך. "הוא הכריח אותי לכתוב מכתב להורים, בכתב ידי, והמכתב הגיע להורים באותו הערב, למרות שאבי נשאר בסיני".

לאחר עוד כשבוע, יצא גיורא בטיסה לחופשה ראשונה. "אני מגיע לקיבוץ ודבר ראשון לוקח את אבא החוצה ושואל אותו מה הוא יודע משהו על דודו וחנוך, הבנים של לוטה, השכנה שלו. הוא אמר שלוטה אמרה שהם בסדר, פשוט לא יצרו קשר ויש מלחמה. אמרתי לו – אבא, הם מתים בר שלושה שבועות. רק אתה יודע ואל תספר לאף אחד. הוא תפס את הראש".

"אקורד הסיום" של המלחמה מבחינתו, היא האחריות שהוטלה עליו לארגן את היום בו נקברו בקיבוץ שישה מתוך שמונת הנופלים. "המלחמה הזו הייתה בומבה לעומת ששת הימים", הוא מסכם. "לא סיפרתי על כך אף פעם בפירוט לבנותיי, כי מלחמה זה אף פעם לא דבר שמח או יפה. זו הייתה תופת ועד היום אני לא יודע איך יצאתי משם".

שמעון הישראלי

"מדינת ישראל וגבעת חיים איחוד בתוכה, היו באופוריה. איש לא דימיין מלחמה", נזכר שמעון הישראלי. "גת הכניסה המון כסף, בית וינה היה בשיא תפארתו עם הופעות רבות, אני עבדתי בגד"ש והייתי כבר אב לתאומים בני שמונה. כמה שבועות לפני כן זומנתי למפגש מפקדי מחלקות של גדוד המילואים שלי והודיעו לנו שאנחנו כבר זקנים (אמצע שנות ה-30) ולכן נעזוב את הגדוד ויכנסו מפקדי מחלקות חדשים".

ביום הכיפורים היו שמעון ומשפחתו בקיבוץ אילון. "ההודעה על המלחמה תפסה אותי שם, אז חזרתי לקיבוץ, משם לבסיס ברמלה ואז התארגנו לעלייה צפונה. ישנו במטעי האבוקדו של דן ובבוקר התארגנו על זחל"מים ועלינו לרמה".

אז הגיע הרמז העבה הראשון שלא מדובר בטיול של שישה ימים. " נענו לכיוון מסעדה ולפתע הופיע מולנו בגובה נמוך מיג סורי שתקף אותנו בתותחי 20 מ"מ. קפצנו מייד מהכלים כדי לתפוס מחסה והיינו מופתעים ביותר כי מעולם לא ראינו מטוס אויב טס ככה בחופשיות בשטחנו. היה ברור שזה משהו אחר מהמלחמה הקודמת".

הם הגיעו אל "ציר הנפט", ציר האורך של רמת הגולן והחלו לנוע דרומה. "בשלב זה לא הייתה לנו משימה מוגדרת וסביבות הצהריים עצרנו לאכול. איתנו היה האמבולנס הגדודי בו נהג מוטי גלעדי מחולון, חברי הטוב במילואים מזה 13 שנים. לפתע הגיח מאחורינו על הציר טנק צה"ל בודד שנסע במהירות אדירה ועלה על האמבולנס. חילצנו את מוטי, אבל הוא מת לי בידיים. זה היה ההרוג הראשון שלנו במלחמה, נשארתי שנים בקשר טוב עם משפחתו, דליה והילדים".

הם המשיכו דרומה. "עד כה לא נלחמנו, אבל היינו מבואסים מאוד – וכבר במתח גדול. חוסר הידיעה על מה שקורה מכניס למתח בכל רגע, גם משהו שלא הכרנו מששת הימים. בלילות שמרנו על חניוני טנקים מפני קומנדו סורי, מה שהוסיף למפלס המתח".

ואז נפלה הפצצה השנייה, שוב, בארוחת צהריים. "באחד הימים ישבנו במחפורת, מסביב לזחל"ם ואכלנו, כשאלי טסלר ישב בפנים. לפתע נפלה פצצת מרגמה בודדת במרכז הזחל"ם,ורק אלי נפגע, קשה מאוד. הוצאנו אותו וניסינו לחבוש, שמנו אותו על רכב התאג"ד ודהרנו למנחת המסוקים, כשאני לידו, מביט בגופו המרוטש, שומע איך הוא מלמל 'מים, מים' ומהרהר איך הוא יוכל לחיות כך. מאוחר יותר שמענו שהוא נפטר במסוק. הוא היה השני שמת לי בידיים ונשארתי בקשר טוב עם הוריו לאחר המלחמה. הוא ומוטי קבורים זה ליד זה בהר הרצל וכל שנה הייתי עולה לקברים שלהם ביום הזכרון. כשנבות בני נהרג, אביו של אלי התייצב פה".

פתיחת מקלטים בקיבוץ במלחמת יום הכיפורים

הגדוד השתתף בפריצת צה"ל לעומק סוריה (המובלעת הסורית). "השתתפנו בטיהור העיירה הסורית ח'אן אל-ארינבה לאחר שהשריון עבר שם ומאוחר יותר פגשתי שם את חנן שפע, פגישה ששנינו זוכרים עד היום. ביום האחרון למלחמה הסיעו אותנו למנחת מחניים, שם עלינו על מסוקים וטסנו אל החרמון הסורי, כי צה"ל היה צריך לכבוש אותו, למרות שברדיו הודיעו כבר שהושגה הפסקת האש. היה קרב קצר וכבשנו את המקום".

כאן מתחיל הפרק של "מלחמת ההתשה" בחזית הסורית, שנמשכה תשעה חודשים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים. "עם סיום כיבוש החרמון הסורי, נשארנו במוצב שנקרא 'מוצב הפיתולים'. הודיעו לנו להישאר שם לאחר הקרב וככל שחלפו הימים, הלך המחסור והתגבר כי באנו לשם רק עם ציוד לחימה. הבעייה הייתה שלא הייתה דרך לשם ואז הדחפורים של מחצבות כפר גלעדי פרצו דרך לשם וכך התחילו לטפטף לנו אספקה לשם".

אלא שהאתגר האמיתי רק החל, מכיוון שמדובר בנקודה הגבוהה ביותר בה ישב צה"ל מעולם. "החורף הגיע והתחיל להיות קר מאוד, כל יום גשם וערפל עבה המכסה את האזור. בשלב מסויים הגיעה פקודה להתפנות ברגל ועלינו על גבעה כדי לאבטח את הנסיגה".

לאחר שהכוחות נסוגו, קיבלה המחלקה עליה פיקד שמעון את פקודת הנסיגה. "קיבלנו הוראה לשוב למוצב, שמנו את כל הציוד על הגב והתחלנו לרדת במדרון. עם הגיעי למטה, אני מבין שלא כולם הגיעו. הורדתי את כל הציוד ממני, כולל הנשק, ועליתי חזרה כדי למצוא את כולם, בדרך ראיתי כמה והנחיתי אותם לרדת וממשיך להעפיל אל ראש הגבעה".

ואז התחילו העניינים להסתבך. "למעלה לא מצאתי איש, אבל מצאתי את המרגמה שלנו, הבזוקה שלנו ועוד פק"לים אחרים שננטשו שם. החושך התחיל לרדת ואז עטף אותי ערפל כבד והבנתי שאני לא יודע איך לרדת. כזכור, אני בלי נשק, בלי ציוד והטמפרטורה צוללת לכיוון האפס. התחלתי לגשש דרכי למטה, כשאי אפשר לראות מטר קדימה".

בשלב הזה שמעון כבר לחוץ מאוד. "לפתע בקעו יריות מתוך החושך. התברר שאלו שני חבר'ה שלנו ששמעו את התנועה שלי. כולנו שאלנו אחד את השני – איפה כולם? ולאן הולכים? ולאיש מאיתנו לא היו תשובות. התחלנו לגשש דרכנו, הטמפרטורה על אפס ואז התחיל גשם. החלטנו לעצור, מצאנו סלע גדול ועשינו מחסה בו ישבנו שלושתנו צפופים כשידענו שלמרות העייפות, אסור להירדם כי מי שיירדם – לא יקום יותר".

הם יושבים צמודים וכל פעם שמישהו נרדם, זה שלידו נותן לו מכה בצלעות. "איך נשארים ערים? שרים. אחד מאיתנו היה נגן כינור שהיה גם מנצח על מקהלות אז היה לו חומר רב ולי היה רפרטואר משלי – רשימת השירים שיוסי כפרי הכין לחגים בקיבוץ והייתי מנגן איתו ועם דוד קראוס. הערב ירד בסביבות חמש, כך שהיו לנו יותר מ-12 שעות לשיר שירים וזה מה שעשינו".

הלוויית שישה מחללי המלחמה בקיבוץ

אפילו ללילה כזה היה סוף. "כשעלה הבוקר, עדיין לא ראו כלום. התחלנו לגשש דרכנו למטה והיינו באפיסת כוחות. ירדנו עד שראינו נקודה צהובה בערפל. זה היה אחד מהדחפורים של מחצבות כפר גלעדי ולידו עמדו נטושים ג'יפי נ"ט 'טאו' חדישים, ציוד לחימה, נעליים ואוכל – צה"ל פשוט עזב הכל. מצאנו מכשיר קשר, אבל האצבעות הקפואות שלנו כמעט לא עמדו במשימה ואז סופסוף הצלחנו להודיע ואז אספו אותנו. כבר נחשבנו נעדרים ואצל חלק גם למתים. אחרי שבועיים יצאנו לתקופה מאתגרת מאוד בשלג העמוק של החרמון ואז, כמעט שנה אחרי שהודיעו לנו שאנחנו עוזבים את המילואים כי אנחנו זקנים, הגעתי לרמלה, השארתי שם את העוזי וסיימתי את מלחמת יום הכיפורים".