כמי שחיה בעמק היפה שלנו, כבר למעלה מ-50 שנים, אני יוצאת מדי בוקר להליכה. היו תקופות שצעדנו בשניים וכבר מספר שנים אני צועדת בגפי, צועדת ומצלמת. נופי העמק משכרים. אושר גדול לצאת מוקדם בבוקר לחזות בשמש העולה, להאזין למקהלת הציפורים ולחלוף על פני שדות המשנים פניהם בכל עת: כותנה, אבטיחים, חיטה, תירס, כל עונה ויבולה, פריחותיה, ריחה ויופיה. גם העננים משנים את צבעם וצורתם בהתאם לעונות השנה ובעונות המעבר, חולפות באזורנו להקות שקנאים וקורמורנים, המוסיפות נופך לנוף ומרחיבות את הלב.

בתקופת הקורונה היווה הטבע ממש מפלט והיה סמל לשפיות והנה עכשיו נחת עלינו אירוע נורא, שלא ידענו כמותו. מדרום נפתחה הרעה, בעקבותיה גועשות כל החזיתות ושוב הטבע עומד מולנו איתן ויציב ומעניק כח נפשי להתמודד עם הזוועות.

ב-7 באוקטובר, בסביבות שש בבוקר, יצאתי כהרגלי להליכה והפעם לכיוון האגמון. השבילים היו שוממים למדי מאדם ומעלי חג מצנח רחיפה שליווה אותי חלק גדול מהדרך. צילמתי אותו והתבדחתי עם עצמי שאולי גם הוא צילם אותי. הכל נראה כל כך פסטורלי.

כשחזרתי הביתה, הגיעה הודעת ווטסאפ מהקיבוץ, שכל המקלטים נפתחו. הדלקתי מיד את הטלוויזיה וחשכו עיניי. המעבר מהשקט והרוגע של שבילי העמק לזוועות שנצפו מהמרקע, היה בלתי נתפס וקשה לעיכול. מצנחי הרחיפה אשר שעטו מעזה לתוך העוטף החזירו אותי, באופן לא רציונלי, לאותם רגעים בהם היה לי קשר עין עם מצנח הרחיפה שליווה אותי בדרכי והפחד החל לקנן. מאותו יום, במשך כמה חודשים, לא העזתי הרחק נדוד והסתפקתי בהליכות בטווח הקצר.

חלף זמן וגעגועיי לאגמון ולדרך המובילה אליו הלכו וגברו, אבל הפחד לצאת לבדי לכיוונו השאיר אותי שוב ושוב בגבולות המוכרים והבטוחים.

בוקר אחד קמתי חדורת מטרה: במקום הליכה, אצא לדרך רכובה על אופניי (אולי פחות מפחיד) והרהרתי מי ישבוק קודם, האופניים או אני? בדרך כלל הם משמשים אותי רק בתוך הקיבוץ כי הם ישנים, חלודים והפעמון לא עובד. הדרך בה רציתי לרכוב אינה סלולה ואולי תגרום לפנצ'ר? אומנם כילדה תיקנתי פנצ'ר בעצמי, אבל חלפו כמה שנים והעיקר, איך אצליח לצלם בעודי רכובה? בכל פעם אעצור וארד?  בקיצור, גנזתי את הרעיון וברוב אומץ יצאתי להליכה.

בילדותי בקרית חיים היו האופניים הסמל המסחרי שלנו. כולם רכבו מגיל צעיר מאוד והאופניים היו צריכים להיות תקניים ומאובזרים בפעמון, מחזיר אור, פנס ולא תאמינו גם לוחית רישוי של העיריה. לא חבשנו קסדה כי זה לא נדרש בתקנון, אבל מי שנתפס בידי פקח ללא אחד האביזרים שהזכרתי, עלול היה לקבל קנס. רכבנו למרחקים ארוכים: לים, מסלול שארך חצי שעה לכל כיוון, ולמרחק גדול יותר, לקטוף נרקיסים וכלניות (לפני שנכנס החוק להגנת הטבע) וכשהבנים רצו להשוויץ, הם הרכיבו את הבנות על הרמה (הצינור העליון של האופניים) זה היה בניגוד לחוק אבל הרושם שרצו לעשות על הבנות, ניצח.

זכרונות הילדות המתוקים ליוו אותי בדרכי, הרגיעו והאטו את הדופק. רוח קלילה נשבה והניעה את השיבולים בצדי הדרך והמוני קוצי ברקן, שפרחו בסגול, יצרו מעין מסגרת לשדות השיבולים.

הגעתי לגשר שמעל נחל אלכסנדר, הקרוי היום "גשר עץ האהבה" שתמיד מזמין עצירה. נחמד לעמוד על הגשר ולהביט במי הנחל ומדי פעם רואים בהם יצורים היוצרים מערבולות. מספרים שזקני עמק חפר תינו אהבים בצלו של האקליפטוס הסמוך לנחל ומכאן השם: "גשר עץ האהבה".

על הגשר נמתחה רשת ועליה תלויים מנעולים, שהם חיקוי לכמה מקומות בעולם בהם נתלים מנעולי אהבה על גשרים ומסמלים את הקשר ההדוק בין בני זוג. אצלנו בעמק המטרה קצת הוחמצה והמנעולים שנתלו מסמלים את גמר כיתה י"ב של אחד היישובים, לכשעצמו בהחלט אירוע ראוי לציון.

בעוד אני תופסת שלווה ומתבוננת במי הנחל העכורים מאוד, הפר את השקט רעש מוכר ושוב חג מעל ראשי "ידידי" עם מצנח הרחיפה. נפנפתי לו לשלום הפעם במלוא הבטחון. איכשהו הרציונל חזר ואפשר לי להבין שהוא לא מהווה סכנה.

בסמוך לגשר כמה שולחנות פיקניק וליד אחד מהם עצרה חבורת רוכבי אופניים שנראו ממש מקצוענים. גם האופניים וגם הלבוש של הרוכבים, העידו על מקצוענות ובטרם חנו הם חלפו על פניי עם חיוך רחב ואני מיד חשבתי, איזה מזל שלא פגשו את האופניים החלודים שלי. הפעם, הגשר היה התחנה האחרונה, לא המשכתי לאגמון ושבתי על עקבותיי.

בתום מסעי, בירכתי על ההחלטה להשאיר את האופניים בבית. כבודם במקומם מונח ואולי הם ימשיכו לשרת אותי בתחומי הקיבוץ. במחשבה שניה, נראה לי שהגיע הזמן לתרום אותם למוזיאון אופניים, תם זמנם ואני אמשיך לצעוד מדי בוקר ולברך על הזכות שנפלה בחלקי לגור באזור מלא קסם המשרה רוגע ושלווה, שכל כך נחוצים לנו במיוחד בתקופה האחרונה.

 

One Response to לצעוד או לרכוב? זו השאלה / עדנה ארזי

  1. עדנה ארזי הגיב:

    הסיפור שלי השתתף בתחרות הסיפור הקצר של עמק חפר ולפני שבועיים, התקיים בבית יצחק, טקס הענקת הפרסים.
    לא זכיתי אבל נהניתי מהתהליך ומהערב עצמו, שתיאטרון פלייבק לקח בו חלק ותוך כדי אלתור, המחיז את שלושת הסיפורים הזוכים.

להגיב על עדנה ארזי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896