ראיון עם אמיר שילה, יו"ר מטה התושבים למען בטיחות בכביש 581
מראיין: רענן רז

.

"אני רץ למרחקים ארוכים" הוא משפט נדוש שנהוג לשמוע מפוליטיקאים, מיד לאחר כישלונם במערכת בחירות כזו או אחרת. אמיר, שסיים ביום שישי האחרון את מרתון ת"א בתוצאה (הטראגית, לדבריו) של 3:00:02, הוא באמת רץ למרחקים ארוכים, אבל את המשפט הזה לא תשמעו ממנו בראיון הזה. במהלך חד-צדדי הפכו הוא ואיילת למייסדי שכונת הבנים" (אנחנו נכנסים ב- 23 ליולי, ושהבית יהיה מוכן עד אז")…  ולמרות שיש לו עיסוקים אינסופיים, יש נושא אחד שתמיד ימצא זמן לדבר עליו: כביש 581.

נתחיל מן ההתחלה פתאום קם אדם ומחליט שהוא אחראי לתקן את כל הצמתים בכביש של מע"צ?

בשנת 2005, כשעומר, בננו הבכור היה תינוק, אנחנו גרנו בכפר ויתקין. הכנסנו אותו לבית התינוקות של מירהל'ה בקיבוץ. הייתי מאוד מאוד מודאג מזה שצריך לעבור איתו בסיבוב חוגלה – זה ממש הפחיד אותי כל בוקר. התחלתי לפנות בכל מיני מכתבים לגורמים שונים – ראש המועצה, שר התחבורה, אגף התנועה במשטרה, מע"צ ועוד. מאוחר יותר נהייתי מודע לבעיה בצומת גבעת חיים ולעובדה שמספר אנשים כאן עוסקים בנושא זה, ושאריק סיוון (שאותו עוד לא הכרתי) מרכז את הפעילות הזו. אז הבנתי שמדובר בבעיה גדולה יותר – לא רק בסיבוב חוגלה, ושאולי ניתן לאחד כוחות. לכל ישוב הייתה את הבעיה שלו, אבל לא היה תיאום.

מן הגורמים הרשמים אליהם פניתי קיבלתי תמיד מכתבי תשובה לקוניים, בנוסח: הנושא בטיפול וישקלו להכניס אותו לתכנון בהתאם לשיקולים תקציביים וכד'. נחום איצקוביץ' – ראש המועצה דאז אמר לי לגבי חוגלה ש"מסיבות משפטיות לא ניתן להגיע שם לפתרון". התשובה הזו קוממה אותי – מה זאת אומרת לא ניתן? הבאתי לכאן את מנהל נפת שרון במע"צ, שאמר לי לגבי חוגלה שהכל בסדר לפי הספר. הייתי המום מהתשובה, כי כל הזמן ראינו שם תאונות.

תאונה בצומת גבעות חיים

לאט לאט חברתי לכל מיני אנשים ביישובים שונים, והגדרנו את מה שנקרא בעיות הבטיחות של כביש 581. את המדבקות הוצאנו במימון הקיבוץ (לשמחתנו יזהר הבין את חשיבות הנושא ונתן לנו עזרה שהייתה קריטית לכל אורך הדרך), ו"עלינו לשידור" ביום פתוח במשג"ב, התחלנו להחתים אנשים בביה"ס ובקיבוץ על עצומה. אנשים שאלו אותי אז "מה זה 581?" – כל אחד הכיר את הצומת של היישוב שלו ואת הבעיה הקרובה אליו ביותר, אף אחד לא ראה את הכביש המחבר בין הצמתים האלו. גילינו את הבעיות בכניסה ל"המעפיל" ולאמץ. תוך שלושה שבועות כל האזור ידע מה זה 581 וכולם דיברו בשפה משותפת. חברנו להרבה מאוד אנשים נפלאים מגבעת חיים (איחוד ומאוחד), חוגלה ומכל יישובי האזור – אני לא אתחיל להזכיר שמות כדי שלא אשכח אף אחד…

תאונה בצומת גבעות חיים

לאט לאט התחלנו להקים מנגנון מאורגן למאבק – תיעוד מסודר של כל הפעילויות, הוצאת הפגנות ועוד. ההפגנה היפה ביותר התקיימה במקביל בשלושה יישובים – חוגלה, גבעת חיים והמעפיל – סה"כ כמאה איש בו זמנית. באותה תקופה התחלף ראש המועצה והתחלפה גם הגישה במועצה – נפגשנו עם רני, הסברנו לו את הבעיה, ומאותו רגע  קיבלנו ממנו שיתוף פעולה מצוין לכל אורך הדרך. המועצה מימנה גם את השלטים הגדולים של הפלריגים. כל זה קרה סביב 2006-2007, וב-2008 אם אני לא טועה, זכינו לכיכר בחוגלה. לצורך כך הלכתי לחיבת ציון, מצאתי מי אחראי על המפות, חיברתי אותו לצוות הפעולה בחוגלה, הם ישבו ואח"כ הלכו למועצה, שם נוצרה איזו הזדמנות עם מע"צ – והנה – יש כיכר! החיבור הזה בין היישובים ובין הגורמים השונים לא נעשה עד שלא היה הוועד הזה.

 גם הצומת בחיבת ציון, לפני שהותקן בו רמזור, היה מסוכן מאוד.

בהחלט. הרמזור עוד לא היה כשהתחלנו לעבוד, אבל כשנכנסתי לעניינים וביררתי עם האנשים בכפר הרא"ה ובחיבת ציון היכן הדברים עומדים, התברר שהם כבר לקראת פתרון. אז נפגשנו, יגאל מוהר ואני, עם ראש הוועד של חיבת ציון ע"מ להבין מהו המפתח להצלחה. אני זוכר מהפגישה הזו דבר אחד שהוא אמר לנו: היישובים צריכים להגיע ביניהם להסכמה מה הם רוצים, ואז ללכת מאוחדים ולדחוף את זה. אל תצפו ממישהו אחר שיחליט בשבילכם ויבנה לכם תכניות. הם רק ינצלו את זה שאין הסכמה כדי לא לעשות כלום.

 אז הוקמה כיכר בחוגלה. השלב הבא גבעת חיים?

כן. התכנית המקורית הייתה לעשות את הכיכר בכניסה המזרחית – ללא ספק תכנית עדיפה, אבל העלות שלה הייתה כ- 35 מיליון ₪, והסבירו לנו ש"אין לנו מספיק הרוגים" בשביל תכנית כזו. ראש המועצה הציע שנלך על משהו יותר צנוע, במיקום הנוכחי – אמנם לא הפתרון המושלם אבל משהו ישים, בסדר גודל של 7-10 מיליון ₪. עצוב שמשרד התחבורה לא מתייחס לסיכון הברור שקיים בשטח עד שלא קורית תאונה ונספרים הרוגים. משרד הביטחון יודע לאסוף מודיעין ולהתייחס אליו עוד טרם המלחמה, אנחנו לא מחכים שטיל איראני ייפול לנו על הראש. למה לא ברור למשרד התחבורה שעלול לקרות כאן אסון? המלחמה בתאונות הדרכים היא מלחמה. וזה לא שלא קרה כאן כלום – כולנו זוכרים את המוות הנורא והמיותר של פינדה. אבל אחריו היו כל מיני דיבורים ותכניות שהתמסמסו ולא הביאו לכלום. בינתיים – מבחינת הרשויות – מותו הטראגי של פינדה נמחק מהסטטיסטיקה על התיישנות. זה לא מתקבל על הדעת ומזעזע.


היה שיתוף פעולה בעניין הזה בין האיחוד והמאוחד?

בתקופה הזו מע"צ רצו שהקיבוצים ישלמו על הסדרת הצומת, באיחוד הסכימו אפילו לזה, אבל אז הייתה לי פגישה עם יהודה גלר שהיה אז בראש "המאוחד". הוא טען שמע"צ צריכים לשאת בכל העלויות, והייתה פגישה קשה מאוד. למעשה זו הייתה הפעם הראשונה בה פגשנו בהתנגדות לביצוע בקרב נציג תושבים "משלנו". עד אותו רגע הייתה תחושה מאד טובה מכל ראשי היישובים שנפגשנו איתם שמדובר ב- win-win situation , פתאום מגיע ראש יישוב, שמתוך דאגה ליישוב שלו  אומר שהוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות ולחכות עד שימצא פתרון אחר… הוא, מבחינתו, הרגיש אחראי לייצוג האינטרסים של היישוב שלו, אבל אני הרגשתי שהוא לוקח גם אותנו (האיחוד) בתור שבויים… ואני מודה שהיה לי קשה להתמודד עם זה.

מאוחר יותר נכנס לתפקיד מנהל הקהילה במאוחד אלדד מגל, והחשיבה שלו הייתה שונה מאוד. גם בזכות האומץ שלו לפתוח דף חדש הצלחנו להתקדם. הייתה אמורה להיות ישיבה במע"צ, והיה לי ברור שהאיחוד והמאוחד צריכים להגיע אליה בקול אחד. קיימתי פגישות עם אלדד במאוחד ועם אייל ניסן אצלנו, והצלחתי להושיב אותם בנושא זה לפני הפגישה במע"צ. הם התכנסו, ישבו, הסכימו והגיעו לישיבה בקול אחד, ומאז דברים התחילו להתגלגל הרבה יותר טוב.

 זה היה מאבק ארוך. מה הדבר שבסופו של דבר גרם לשינוי?

זה היה שילוב של דברים. גם ההסכמה בין הישובים, גם המעורבות של ח"כ ביילסקי מקדימה שידע להפעיל את קשריו במקומות הנכונים במשרדי הממשלה (הוא חבר בוועדה לבטיחות בדרכים), גם המעורבות הרבה והנכונות של המועצה – הם ניסו כל מיני פתרונות והביאו לכאן אנשים שונים (שרי תחבורה ועוד). למעשה, המועצה, לדברי רני, הייתה מוכנה גם לשים כאן כסף, אבל משרד התחבורה לא אפשר בתואנה שזה לא באחריות המועצה ואין כאן מספיק הרוגים. גם הפורומים של ההורים בבתי הספר השונים נכנסו למאבק – וזה כוח ציבורי מאוד משמעותי. בבי"ס "יובלים" היה צוות מדהים של הורים, בעיקר מעין החורש, עם הרבה מאוד אמונה ולהט לפעולה. הצלחנו להוציא מכתב לשר התחבורה החתום ע"י פורומים של הורים של ארבעה בתי"ס. זה משמעותי – לא סתם עוד מכתב מתושב.

במקביל, הצלחנו להביא את אורן אהרוני, כתב ערוץ 2 לענייני תחבורה, ושתי כתבות על הצומת נכנסו לפריים טיים, למרות שלא הייתה כאן לאחרונה תאונה עם הרוגים. זה נדיר שעיתונאי בעל שיעור קומה כזה מוצא לנכון לבוא ולהציג סיפור של צומת בלי שהיה כאן אסון באותו היום… זה עיתונאי שמבין את התפקיד שלו – לא רק רייטינג – ומשתמש בכוחו העיתונאי כדי למנוע את התאונה הבאה. שבוע אחר כך קרתה התאונה הנוראית בקבר בנימין, עם חמישה הרוגים. גם הם התריעו כל הזמן על הצומת המסוכן שלהם. מיד הוצאנו הפגנה – "אנחנו לא רוצים להיות קבר בנימין 2". השטח היה מאורגן ולהוציא הפגנה מכובדת עם מנגנון מאורגן – אנשי תקשורת שנמצאים איתנו בקשר, שלטים וכד' – זה דבר שעשינו כבר בקלות תוך יומיים. כמו כן תיעדתי ופרסמתי כל תאונה שקרתה בצומת והודיעו לי עליה, והיו הרבה כאלו…

בפן המקצועי – ראש המועצה מימן ע"פ בקשתנו, חוו"ד של מומחה תחבורה, ד"ר משה בקר, שהגיע, בדק והוציא מסמך חמור מאוד על כל הבעיות הבטיחותיות של כביש 581. זה דבר שעולה הרבה כסף, ורני יצר את הקשר וטיפל בזה בצורה הטובה ביותר שניתן לתאר. הזמנו גם את מהנדסת מחוז מרכז במשטרה שהוציאה דו"ח מאוד חמור על צומת גבעות חיים, בניגוד לטענה של מע"צ – שהכל מתואם עם המשטרה… כשיש לך מסמכים – אתה גורם לפקידים לעבוד.

 בוודאי הם מפחדים מוועדת החקירה.

בדיוק. עכשיו ברור לכולם שגם הם יודעים על הסכנה הגדולה שיש כאן. הכל ממוסמך. אי אפשר להתעלם מזה. היה לי אפילו מכתב ששלח יוני פרינץ בשנת 1995 לראש המועצה דאז בנושא הצומת. זה היה מאוד משמעותי – כך הראינו שאנחנו מבקשים את זה כבר עשרות שנים. יש המון סיפורים על כל מיני הבטחות מגורמים שונים, אבל כשהדברים כתובים – זה נראה אחרת.

הכיכר, עד כמה שזה לא ייאמן, היא כבר עובדה קיימת. אין הרבה מאבקים ציבוריים שמצליחים כך. איך הייתה ההרגשה בפעם הראשונה שנסעת בכיכר?

קודם כל ידעתי מתלמה מ"המאוחד" כבר ערב לפני שהולכים לסמן את הכיכר בלילה. בחמש וחצי בבוקר כבר סיפרו לי חבר'ה מהמאוחד שהם עכשיו עברו בכיכר! התרגשתי מאוד! כשיצאתי מהבריכה רצתי מיד לצלם. נהג של אוטובוס צהוב שראה שאני מצלם – סימן לי עם האגודל שהוא מרוצה מהפתרון החדש. זה היה הדבר שהכי שימח אותי – הנהגים של ההסעות היו בין הפטיש לסדן, כאשר נאלצו להיכנס כל יום עם אוטובוס מלא בתלמידים לצומת שהם לא ידעו איך יחצו אותו. זה שינה את חייהם. בערב יצאנו כל המשפחה בערב ועשינו סיבוב עם האוטו בכיכר…

מאז ניגשים אלי אנשים רבים שחוצים את הצומת מדי יום, אומרים לי תודה ומספרים ששינינו להם את המציאות. … אני חושב שכל מי שהגיע להפגנות לישיבות, תמך וכתב – מגיעה לו התודה. זה לא דבר של מה בכך. רבים וטובים דרבנו אותי בדרך, תמכו, התעניינו והצטרפו למאבק.

 אז עכשיו התפנה לך, לפי החשבון שלי, די הרבה זמן..

תאונה בצומת עין החורש

ממש לא! רק השבוע הייתי בפגישה עם רני על המשך עבודה. בעין החורש יש צומת מסוכן עם כניסה של בתי ספר, והמעפיל-אחיטוב-אמץ, שגם שם המצב קטסטרופלי. רק בינואר 2011 הייתה תאונה נוראית בכניסה לעין החורש, זה היה ביום שישי בצהריים, שתי בנות מחוגלה יצאו ממנה בנס! כל מי שנפגע פה על הכביש זה אנשים שלנו, מהאזור, כולם מכירים את כולם. אין לנו ימי חסד. הכיכר מאוד משמחת, אבל הכל כ"כ קרוב וצריך למנוע את התאונה הבאה. לצערי, מע"צ עובדים ע"פ סטטיסטיקות של תאונות, אז אני לא יודע מתי נתקדם שם. אבל לא ידוע לי שהתפנה לי זמן… אני מאמין גדול בכוח של הציבור לשנות, ואני מקווה שהכוח הזה ימשיך הלאה כי המלאכה עוד רבה.

 

4 Responses to לפעמים חלומות מתגשמים… / ראיון עם אמיר שילה

  1. נויה לס הגיב:

    אמיר,
    אתה איש יקר, עשית כמעט את הבלתי ייאמן.
    כל הכבוד!!!!

    בהערכה רבה
    נויה לס

  2. אשר ובתיה ישראל הגיב:

    אמיר כל הכבוד, אני מסיע ילדים ואנשים יום יום, וזה ממש תענוג לצאת בבטחה, ברכות ותודה מכל הלב

  3. לאה אשכנזי הרץ הגיב:

    אתך לאורך כל הדרך ! כל הכבוד על ההתמדה . והמון תודה בשם כל המשפחה ובמיוחדממני – על שסוף סוף אני מעזה לנסוע לבדי לגבעת חיים מאוחד לבקר את הנכדים . לאה

  4. טובה גבר הגיב:

    אמיר שלום רב,
    בעצם, התגובה שלי אינה מופנית אליך, אלא למתכנני הכניסה לקיבוץ, אבל לא מצאתי את המקום הנכון להגיב עליו, ורציתי לומר שני דברים:
    1. תודה רבה על המאמץ העצום שהשקעת בהפיכת הצומת למעגל תנועה נוח ובטוח לטובת הכלל. יישר כוחך!
    2. מי שתכנן את שער הכניסה לקיבוץ צריך לבדוק את התכנון שלו פעם נוספת, כי הכניסה הדו כיוונית צרה מאוד ואינה קלה לתמרון, מי שמגיע מהכביש העוקף המערבי כמעט שמתנגש באבן הצמודה לחדר השמירה, ומתקשה בפנייה ימינה למסלול היציאה מהקיבוץ. ישנם כלי רכב גדולים, אוטובוסים, משאיות אספקה וכלים חקלאיים כבדים שנכנסים ויוצאים מדי יום, מדובר בכלים גדולים ורחבים, שהיה ראוי לקחת את ממדיהם בחשבון. בטיחות ונוחות הולכים ביחד!
    תודה רבה,
    טובה גבר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896