ביום שלישי, 24 בדצמבר, 2024 כ"ג חשון תשפ"ה, הוסמכתי כרב. כן, גם לי המשפט הזה עדיין נשמע מוזר.

אבל עד כאן דיסוננס קוגניטיבי, זה השלב בו כדאי לשכוח את מה שהתרגלנו לחשוב על המושג "רב", כדי שנצליח לדמיין אותו מחדש כי לא, לא הוסמכתי על-ידי הרבנות הראשית, לא הוסמכתי כרב אורתודוקס. כן, אפשר למחוק מהראש את התמונה הזו שלי, עם כל האביזרים הנלווים.

הוסמכתי כרב בידי "הרבנות הישראלית" – יוזמה משותפת של המדרשה באורנים ומכון הרטמן, שלקחו על עצמם לטפח ולרשת את ההנהגה הרוחנית למגוון הזהויות היהודיות ולמעשה, לסייע ביצירת תפקיד כזה עבור פרטים וקהילות המעוניינים לחיות את חיי הרוח של זהותם גם מתוך ההקשר היהודי שלה.

יחד איתי במסלול ההסמכה, היו רבות ורבנים שכבר הוסמכו בעבר ע"י מוסדות הסמכה זרמיים: חילוניים, רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים. אחרים, כמוני, התקבלו בזכות לימודי יהדות משמעותיים ועשייה ענפה וארוכה בשטח. למדנו במסגרת מסלול נסיוני ובמקום הכשרה "סטנדרטית" כמו ארבעת המחזורים שקדמו לנו (שלוש שנים, יומיים מלאים בכל שבוע) נפגשנו ליומיים בחודש במשך שנתיים, בנוסף לשיעור משותף בזום כל שבוע.

אז כן, זו הייתה למעשה הסמכה של "מוסמכים", אבל בניגוד למוסמכי הזרמים השונים מבינינו שפעלו כבר בשטח תחת הכותרת "רב" או "רבה", אנחנו, "מוסמכי החיים", היינו ועדיין צריכים למלא לעצמנו את המושג במשמעות.

אם עדיין צריך עזרה בלדמיין רב ישראלי, הרי שלתושבי גח"א זה דווקא קל, כי יש לקהילה שלנו רב כזה כבר שנים רבות – מוטי זעירא וגם נראה שהזהות היהודית-ישראלית-חילונית שמוטי פועל מתוכה ובתוכה, עולה בקנה אחד עם הזהות החילונית של הקיבוץ.

כמי שפועל הן ברמה התרבותית-רוחנית של הקיבוץ גם בהיבטים יהודיים וגם בהיבטים ישראליים וגם בחיבור ביניהם וגם ברמה החברתית במגוון תפקידים פורמאליים ופעילות לא פורמאלית, זה הכי רב קהילה חילונית שאפשר לקבל מבלי להכיר בו ככזה (שזה כנראה גם חשוב לקהילה). בדרכו הנעימה הרצינית והמכבדת, מוטי גם זוכה לאמון הציבור, לעיתים אולי אפילו למרות ההיבטים היהודיים שהוא מטפח וזו למעשה ההסמכה האמיתית שלו וגם היחידה הנדרשת באמת כדי למלא את התפקיד.

ואם אנחנו כאן נהנים מ"פונקציה" כזו, מדוע שקהילת גבעת חיים מאוחד, עין החורש וקהילות אחרות לא יזכו במין מוטי (או מוטה) שכזה? מדוע שלא יזכו גם חיי הרוח שלהם בהזדמנויות ראויות? מדוע שהזהות היהודית החילונית לא תהיה חלק משמעותי מן הזהות הקהילתית, יחד עם הזהות הישראלית, הזהות ההומאניסטית, הליבראלית וכו' וכו'? אני מתכוון לזהות יהודית חילונית שאיננה שואבת את תוכנה מצד שלילת היהדות יחד עם הדתיות, כפי שקורה לא מעט אלא זהות חילונית הנמצאת במגע ישיר עם אוצרות הרוח היהודית, מבלי לקבל על עצמה את סט ההתנהגויות והתפיסות שמחייב הההיבט הדתי של היהדות.

אז זה בעצם העניין – שבאופן רשמי או שאינו רשמי, יהיו לקהילות ישראל ולזהויות היהודיות השונות שביניהן, אנשים שיידעו לחבר את הזהות היהודית כנדבך משמעותי וקוהרנטי לזהות המקומית.

לאיזה זרם אני שייך? לאיזו זהות יהודית אני יכול להיות רב קוהרנטי? כאן זה קצת ממשיך להסתבך. למעשה, מרגע שהתחלתי לפעול בתחום לפי כ-18 שנים, קהל היעד של הפעילות הרבנית שלי איננו דווקא חילוני. הוא גם איננו דתי ואף לא מסורתי, לא רפורמי ולא קונסרבטיבי וגם לא "אחר".

קהל היעד שלי הוא מעורב. איך הגעתי לעבודה עם קהל מעורב? בתחילת הדרך, כשרק סיימתי את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה יהודית והתחלתי תואר שני בתחום, סיימתי גם לימודי הנחיית קבוצות לומדות תרבות יהודית במדרשת אורנים. בדיוק חזרתי לעמק והתחלתי ליצור בתחום יחד עם עמית ארבל שותפי המאוחדניק בבית הגידול של יוזמת זי"ת (זהות יהודית תרבותית) בעמק חפר.

פעלתי בשלושה מימדים עיקריים: הקמנו קבוצה מנגנת ולומדת פרשת שבוע, הקמנו את "הרכב הבית של זית", הרכב מוסיקלי-תוכני המוביל את קבלות השבת המועצתיות כבר 17 עונות, הרכב מעורב שחרג מזמן בתחום קבלות השבת אל שלל המועדים הישראליים והיהודיים ויצאנו עם הופעות, שיעורים וסדרות לימוד על הגותו של מאיר אריאל. אלו היו היוזמות העיקריות שגם התמידו לאורך זמן רב. עשיתי גם פרוייקטים זמניים אחרים ועבודות בתחום וכן, התחלתי ללמד "מחשבת ישראל" בביה"ס "רופין".

אבל הייתה ייחודיות גדולה לשלושה הנ"ל – פרשת השבוע, הרכב הבית ומאיר אריאל. ראשית, אלו שלוש יצירות חופשיות, שיצרנו בדיוק כפי שראינו לנכון ושנית, אלו היו יצירות לקהל משתתפים מעורב. מה שהיה משמעותי זה איך ומתי שמתי לב לעובדה.

לפני 10 שנים הייתי מורה מתוסכל ליהדות בזרם הממלכתי ושאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות. הבטתי בשלושת הפרוייקטים שיצרתי וראיתי שהמשתתפים בכולם היו מזהויות מגוונות: בקבוצות פרשת השבוע השונות שלי לאורך השנים התקבצו דתיים וחילוניים, ההרכב שלנו היה מגוון בתוכו והקהל המועצתי שלנו נהיה מגוון בהתאם ומאיר אריאל תמיד הזמין קהל מגוון, בלי קשר אלי ואני רק נזהרתי מלהפריע בכך והצלחתי.

יותר מכך – נהניתי במיוחד מההשתתפות המגוונת. הרגשתי שאני מרחיב את דעתי ויכול להבין את הזהויות השונות וגם לסייע להן לתרגם את עצמן האחת לשנייה וכך הבנתי שהייעוד שלי מתהווה במרחבי הרוח והתרבות המשותפת לדתיים וחילוניים יחד.

פניתי לארגונים המעטים שפעלו אז בתחום – "צו פיוס" (ז"ל) "גשר" ועוד ארגון שמצאתי ברשת בשם "מיתרים". לשמחתי התחלתי לעבוד דווקא ב"מיתרים" המקדמת חיים משותפים של ממש לדתיים, מסורתיים וחילוניים, בחינוך (חינוך משלב) ובקהילה (קהילות מעורבות). כן, כן, יש חיה כזו והיא מרהיבה ביופייה.

באופן מופלא, דרכי קיבלה עוד דיוק לפני שבע שנים, מיד לאחר שעברנו לקיבוץ. תחום הקהילה נוסף ל"מיתרים" (שעסקה עד אז רק בחינוך) ואני קיבלתי עליו אחריות, כך שעברתי מתחום החינוך המשלב לעסוק בתחום הקהילה המעורבת ברשת הקהילות של "מיתרים". עבודה עם מבוגרים אמיצים, על ההיבטים המעורבים של חייהם הקהילתיים ובתוך תחום הקהילה המעורבת, לקחתי לעצמי כפרוייקט אישי את מרחבי התרבות והרוח הקהילתיים המעורבים, מתוך אמונה שזו יכולה להיות אחת הבשורות המשמעותיות של החיים המשותפים לחברה הישראלית כולה.

הקמתי תכנית מנהיגות בתחום הרוח הקהילתית המעורבת ובניתי רשת של פעילות ופעילים קהילתיים. פיתחתי והפעלתי תוכניות רשתיות לפיתוח וטיפוח התחום בקהילות. זה מסע נפלא ומרתק לארץ לא נודעת, הנוצרת תוך כדי תנועה והיא מלאה בתקווה ותחושת ייעוד.

חשוב לי לציין, כי אל האפשרות הזו, לפתח ולדייק את העשייה שלי בהתאם לכשרונותיי, סקרנותי ובעיקר בהתאם לצו הפנימי שלי, אני משתדל מאוד שלא להתייחס כמובנת מאליה. נכון, אני עושה גם פשרות, אבל נהנה מהרבה מאוד חופש יצירה וכמו כל דבר, יש לכך לא מעט מחירים, שאת חלקם הגדול מן הסתם אינני נושא לבדי אלא יחד עם אשתי, לירון ואני אסיר תודה לה על כך ומשתדל גם לגמול לה ככל יכולתי בחירות דומה (זה קל כשהייעוד שלה הוא להיות רופאת ילדים מעולה).

לא מזמן, קצת אחרי ההסמכה, ארגנו לי החברים בעמק מעין "חגיגת הסמכה" שהתפתחה לחגיגת הדרך שעשיתי בתחום ב-20 השנים האחרונות. השתתפו החל מהמשפחה כמובן, גם מוריי מהמדרשה באורנים, וחבריי בזי"ת, ב"הרכב הבית", בהרכב "קולות רבים", ברופין, חבריי להסמכה לרבנות ישראלית ועוד חברים ושותפים לדרך ותלמידים. זה היה אירוע לא מובן מאליו כלל, של חגיגת דרך שנעשתה עד כאן. זו הייתה דרך מצויינת לתת תוקף לסמיכה שבאה בעיקר על סמך אותה הדרך. אבל בתחושה עמוקה שלי הייתה זו גם מסיבת סיום.

במציאות היום כבר פסקתי ללמד פרשת שבוע, כבר שנתיים שאני מנסה להניח את הובלת "הרכב הבית של זית" וגם את הוראת משנתו של מאיר אריאל צמצמתי מאוד בשנתיים-שלוש האחרונות לטובת התמקדות בכתיבתה לכדי ספר. אבל יותר מכך, מאז 7 באוקטובר, 2023 אני מרגיש שמשהו עמוק זז בתוכי ונתיב חדש מבקש להיוולד. כפי שאנו יודעים, כל סוף הוא התחלה של משהו אחר ולפעמים, כדי שייוולד משהו חדש, הישן צריך למות ולפנות את מקומו. קמילתו של הישן לא רק מפנה מקום אלא גם מזינה את הקרקע ממנה ייצמח הדבר החדש.

אז הנה כי כן, כך הגעתי עד הלום, רב של הקהילות המעורבות ללא קהילה משלו. פעיל ויוצר של תרבות ורוח יהודית המוכר בעשייתו ברחבי עמק חפר ופחות בקהילתו שלו. פרשן בכיר להגותו של מאיר אריאל שאיננו מפרשן. מעין איש תרבות ורוח להשכיר, בלעם שכזה (בלי-עם) פרילנסר.

והישורת האחרונה של מאמר זה, היא התייחסות לסוגיה התמוהה של העשייה ואי-העשייה שלי כאן בקהילה שלנו. כי עם כל המשיכה שלי למרחבים מעורבים, משהו בבחירות שלי לא מסתדר לגמרי. הרי בפועל אני חי בקהילה חילונית וגם אינני פועל בה הרבה, לא כמוביל רוחני ובוודאי שלא כלפי ציבור מעורב. האם זה מקרה קלאסי של סנדלר שהולך יחף או נביא שלא יכול לפעול בעירו שלו?

ובכן, זה מורכב וזה (גם) לא מדוייק כי בשנים האחרונות אני מנסה להיות מעורב יותר בתרבות והרוח בקהילתנו כאן, להשתלב ולהוסיף לעשייה הענפה גם את העומק, המשמעות ואופני הגשה שאני מתחבר אליהם, בעיקר מן ההיבט היהודי-ישראלי. אני נענה לבקשות ולעיתים אפילו יוזם אבל ממש בזהירות.

למה זהירות? כי אני חושש להעמיס יותר מדי ממשהו שלא מתקבל באופן טבעי ואני לא רוצה שיסמנו אותי כבעל אג'נדה דתית ויפסלו את התרומה שלי על בסיס זה. אני גם לא מרגיש לגיטימציה לשנות משהו מהותי בזהות המקומית, רק בגלל שהשינוי נכון לדעתי וגם לוקח לי זמן להתפשר בעצמי וליצור תוכן "חילוני" ולא "מעורב".

אבל כאמור, למרות המניעות הללו ועוד, אני רוצה וכן עושה וכן מבקש להציע בעדינות להוסיף עוד צבע בזהות המקומית, צבע יהודי-ישראלי ומכיוון שקשה לי ליזום כי אני כל כך רגיש למקום בו אני מרגיש לא רצוי, או שאני נחשד בקידום אג'נדה דתית, מה שיכול מאוד לסייע לי לפעול זה שאם יש רצון או רעיון, תפנו אתם אלי. אני מבטיח לענות בחיוך ואם אני מגזים בהתלהבות שלי, תעצרו אותי, זה בסדר.

כן, זה בהחלט מאתגר מבחינתי לפעול בתוך מרחב קהילתי שיש בו עדיין אתוס אנטי-דתי חזק שלעיתים קרובות לתחושתי שופך את התינוק עם המים. אני אישית כבר מזמן לא מרגיש פחד מן "היהדות" (גם אם כן מרגיש פחד מחלק מהיהודים). אני כבר לא מעניק לזרמים מסויימים את הזכות להגדיר לי מי הוא יהודי טוב ומי לא. אני נהנה לשחות במי הזהות היהודית, שהיא מאוד שלי – שלנו ולקחת ממנה מלוא חופניים. השתחררתי לחלוטין מהפחד הקמאי עליו גדלנו, שספר התנ"ך אם ייפתח מרצון חופשי, יבלע אותי ואת עצמאות דעתי ואתעורר במאה שערים שטוף דעת, אסיר של אלוהים ונציגיו עלי אדמות. כן, כן, זה עצוב אבל כך גדלנו או שכך גדלתי אני לפחות. בכל מקרה, אני כבר לא שם. אבל אני לא בטוח שהציבור כאן מוכן או מעוניין לשחרר את ההסתייגות הזו.

למעשה, כשעבדתי במכינה קדם צבאית וגיליתי לראשונה בגיל 27 את החוכמה היהודית כמשתתף חופשי בשיעורי החניכים, גיליתי שבניגוד לתורות זרות שהיו נגישות לי עד אז הרבה יותר, דווקא זו שנאסרה עליי עזרה לי להבין, לנסח ולהעמיק הרבה מן התפיסות שממילא חייתי לאורן. הרגשתי סוף סוף בבית מבחינת "תורת חיים" רלוונטית והבנתי משהו חשוב ביותר עבורי: סבתותיי וסבותיי שעזבו את הדת, לא יכלו וגם לא נדרשו לזרוק יחד עם הטקסים והמנהגים את תפיסת עולמם, שהייתה מבוססת בשורשה העמוק גם על זהותם היהודית. להפך – זהותם היהודית היא שהקלה עליהם לפתח ולהתחבר לתפיסות קהילתיות, הומאניסטיות, מוסריות וסוציאליות, שאפיינו את מי שהיו ואת מי שביקשו להיות. הערכים עליהם הם בנו את החברה הזו שלנו, הזהות עליה גדלנו כאן כולנו, הינם זהות וערכים יהודיים מאוד ויותר מכך, המחשבה היהודית לדורותיה היא למעשה חלק חשוב מבית הגידול האוניברסלי של אותן תפיסות.

כדוגמה, מוכר הסיפור על הרב דוד הרטמן ז"ל, שבא לבקר בקיבוץ כלשהו וראה שלמרות המדרכות הרבות המובילות לחדר האוכל, סוללים החברים מדרכה נוספת המובילה אליו בקו ישר מאחד הבתים. כששאל לפשר הדבר, אמרו לו כי בבית הזה גר נכה ולפיכך החליטה הקהילה לסלול לו מדרכה ישירה. על כך אמר הרב שמעודו לא ראה דבר יהודי מזה.

ואנחנו, משום מה, גזרנו על עצמנו שלא להיות ניזונים יותר מזהותנו היהודית, מתוך הפחד שהיא תשתלט עלינו שוב ונמצא עצמנו יהודים "כמותם" וחבל הדבר בעיני מאוד. התרבות שלנו כאן לעזרתנו, רלוונטית וחיה ומוכנה לשרת אותנו באתגרי המעשה והרוח שנכונו לנו.

אז אחרי שהוסמכתי לרב ישראלי על בסיס עשייתי עד כאן, עשייה המראה סימני קמילה, עלי למלא בתוכן את התואר הזה מכאן והלאה וזו עדיין תעלומה עבורי. מה שאני יודע לומר זה שיש ברחם ספר (גמור) על הגותו היהודית-ישראלית הייחודית של מאיר אריאל, כפי שזו עולה משיריו וכתביו. ספר שצריך עוד קצת תמיכה כדי להיוולד. אני יודע שאני מעוניין גם להשפיע כאן בקהילה, בתוך המורכבות והסייגים שסייגתי למעלה. אני יודע שתחום הרוח המעורבת – המכנה המשותף הגבוה של היחד היהודי-ישראלי והאפשרות לבנות כאן חברה משותפת, הוא קריאת הכיוון והייעוד המרכזי של העשייה שלי, הן העשייה הנוכחית והן העתידית, בכל צורה שתלבש ואני יודע שאני סקרן מאוד לראות איזו צורה חדשה העשייה שלי תלבש.

אה, כן, לשאלה החשובה באמת – האם לקרוא לי "הרב" בפעם הבאה שתראו אותי? ובכן, איך אומרים היום? "פחות". מה כן? כרגיל חיוך, התייחסות של חיבה, טפיחה או חיבוק, מילה טובה. אלו יעשו את העבודה, כמו שאנחנו כאן יודעים לעשות.