כשאברהם לקח את יצחק להר המוריה, איש לא שאל את שרה לדעתה.
עזבתי אשה צעירה, וחזרתי אמא.
אני זוכרת את השכול של ילדותי, שמות נטולי פנים, אח"כ את "האבות של", "בני הזוג של", "האחים של", "בני השכבה" ו"הבנים של".
אני זוכרת את האמהות של אז: את דבורה ואילזֶה ואולגה וְשושנה וְהִילדֶה וְנורית וְרות וּמינה וְלוטֶה וּמֶדי וְטוּשְקָה וְשרה, שכבר אינן איתנו, נשים שהמשיכו לחיות עם האבדן, נשים אצילות ושקטות, שתמיד הסתכלתי עליהן מלמטה למעלה.
כשחזרתי התמעטו האמהות, ועדיין נפגשתי בשבילים עם גֶ'ני (שנאספה מאז אל בנה), ועם רבקה'לה וּבְרַכָה ותמר ונעְמִי, תבדלנה לחיים ארוכים, שממשיכות לחיות עם הכאב ובצילו.
והדיסוננס הגדול בין יופיו של האביב, הפרדסים המוריקים, הפריחה הלבנה וזמזום הדבורים, לבין שתי הגבעות המשקיפות עליהם, זו עם בתי האבן הגדולים, וזו עם בתי האבן הקטנים.
פעמיים הפרידו ביניכן לבין בניכן: פעם אחת לחיים, ופעם אחת למוות.
אני חוזרת הביתה, מחבקת ומנשקת את בנותי, ולוחשת לעצמי, ברוך שעשני אשה.

החלקה הצבאית בבית הקברות, 1967