ממה להתחיל?

מהילדה שגדלתי איתה לאורך כל שנותינו בקיבוץ? מחברות המתמשכת עם כל המאפיינים של עליות וירידות? מהדמות המיוחדת שידעה תמיד לקבל את מה שקורה ולתת לו משמעות משלה? מהקשר של אילנה למקום הזה? כן. מכאן.

יום אחרון לראש השנה, השנה הוא גם יום ההולדת של אילנה, זו המחשבה הראשונה שלי בבוקר של יום שלישי. יותר מאוחר אני מתבשרת שזה גם יום פטירתה, כך, מבלי כל הכנה. אולי בגלל הידיעה שנחתה עלי ללא כל הכנה, אולי גם בגלל אווירת הסתיו של ימי התשובה, אני מוצאת את עצמי עורכת ביני לביני חשבון נפש. האם לא החמצתי משהו בקשר עם אילנה, האם לא יכולתי לעשות יותר? אני לא מתחמקת, נראה לי שכן. לא עשיתי מספיק, ואני לא חושבת שאילנה תבעה זאת לעצמה, אבל אני ואנחנו כחברה אולי יכולנו לעשות יותר.

אילנה בחרה לחיות את חייה מחוץ לקיבוץ בגיל מאוחר יחסית. היא ניסתה לתפוס עוד הזדמנות לחיות חיים אחרים. מין סוג של אומץ לב, אבל גם ביטוי לאיזו הרגשה פנימית שאמנם ה"חיים משחקים איתה הרבה" (ציטוט גרוסמני) אבל היא יכולה להם. איכשהו זה לא מפתיע אם מכירים אותה. היא שייכת לסוג האנשים שנולדו מוכנים לחיים, היה לה הכל, לא במובן החומרי, אלא במובן של סט התכונות הדרושות לחיים – תכונות של מצליחנית – גם במובן המנטלי, גם במובן החברתי, גם במובן הפיזי. לא נחסך ממנה דבר.

אהובה, חכמה, יפה, מוזיקלית, ספורטאית, מחוזרת, במילה אחת – מוכשרת. אישיותה תמיד בלטה בסביבה של היחד המתמיד. בקבוצה המהודקת בה גדלנו, היא תמיד בולטת. יכולת תקשור טובה עם סביבתה, סקרנות אנושית וחוכמה מולדת תמיד אפיינו אותה.

בדרכה שלה היא בחרה לאן להוביל את מסע חייה, לא שאפה לכבוש פסגות אלא בעיקר לתת ביטוי לפנימיותה. אם כילדה אפשר היה לסמן אותה ככזאת שתפרוץ את תקרת הזכוכית, דווקא לה, מי שהייתה ילדה מצליחה, לא היה צורך בהישגיות. אין לי דרך לנתח זאת ומעולם גם לא ניהלנו שיחות על כך, אבל נראה לי שדווקא בגלל הרגשת הבטחון הפנימית הזו לא היה לה צורך להוכיח אף פעם שהיא אכן מסוגלת להגיע רחוק.

וכך, ספונה בפנימיותה, אך תמיד קשורה בהווייתה לעולם הרחב שמבחוץ ובמיוחד לקיבוץ בו גדלה, היא נשארה קרובה לאמת הפנימית שלה, לא מזויפת, לא אחרת, אלא האחת שהיא באמת, לעצמה ולסביבתה הקרובה. גם כשקשתה הדרך לא נתנה לנו להרגיש בכך, היא נשאה את משא חייה בלי להכביד על סביבתה, בגאווה מופנמת שביטאה  את אישיותה. הלוואי ויכולנו אנחנו מצידנו לתת ביטוי לקשר שלה אלינו כפי שהיא ביטאה וחשה זאת. היא, אין דרך אחרת מלומר זאת – הרגישה שייכת אלינו גם אחרי שנים רבות שעזבה את הקיבוץ. ליוותה את הקורה כאן ובעיקר הביעה זאת בימי העצב שלנו, בהלוויות ובאזכרות. אולי, היום, בבואנו להחזיר אותה לאדמה שאהבה, נוכל לחפות על החסר שמנענו ממנה, כך אני מרגישה, בחייה.

אילנה, לעולם תהיי חלק מאיתנו גם אם לא ידענו להגיד לך את זה במילים. נוחי על משכבך.

חנוש מורג

אילנה,

רציתי לחגוג יום הולדת לאילנה…

כמה לא נתפס לדבר בלשון עבר.

אילנה הייתה מיוחדת והיה לה עולם רוחני מופלא, ממנו שאבה את כוחותיה.

אילנה הייתה ילדה מקובלת בכיתה, אילנה שרה במקהלה ואילנה אהבה ילדים ואהבה מאוד לטפל בהם.

אילנה עברה הרבה בחייה.

לאילנה היה חשוב לשמור על התא המשפחתי עם אלה וארנון ולהיות בקשר נפלא עם ילדיה – ענת ואיקו.

אחרי מפגש כיתה, לפני מספר שנים, התאספנו בנות אחדות ונפגשנו בימי הולדת ובאירועים משמחים. צחקנו לא מעט וטיילנו בארץ הקטנה, אצל עידית במעוז חיים, אצל אסתר הרץ בצור יגאל, אצל רוני בכפר הרא"ה, הרבה בתל אביב ותמיד סביב פריחות, כלניות, ופרחי עונה.

לאחרונה, אחרי שחגגנו יום הולדת 75 ראשון במחזור, החלטנו להמשיך ולחגוג. לצערי זו הייתה רק התחלה, כי אילנה חלתה ונוכל לערוך את ימי ההולדת הבאים ללא נוכחותה, אבל עם זכרה.

פתאום הכל קרה כל כך מהר. זה לא היה צריך לקרות. אילנה הייתה מעורבת מאוד בחיי החברים בקיבוץ, שמרה עם רבים על קשר טלפוני והייתה ה"שופר" שלנו ל"אירועים".

אילנה הייתה אישה רוחנית ומאמינה בעוצמת הרכות, הרוח והקוסמיות, הייתה חברה חכמה ותומכת. כל כך מהר הסתלקה מאיתנו ולא נתפס, עצוב ומעיק על הלב.

אני נפרדת ממנה באהבה וכאב.

שלומית לב