נו באמת, מה זה כל השטויות האלו, סתם קלישאה ריקה מתוכן, סתם פנטזיה מטורפת של "שמאלן בוגד", סתם מציאות הזויה על רקע קריאות מכל עבר "ערבי טוב הוא…" אתם תשלימו את הסיפא של המשפט המוכר הזה, נוטף השנאה.

לפני כשלוש שנים קראתי ב"ידיעות הקיבוץ" ראיון שערך מיודענו משכבר, ארנון לפיד, עם שכנתנו מעבר לכביש, אלומה גורן. אלומה, בנוסף לעברה המפואר ככדורסלנית מצטיינת בנבחרת ישראל, סיפרה על פעילותה בעמותה הנקראת "בדרך להחלמה". קראתי והתרשמתי.

בנובמבר 2014, התחלתי לפעול במסגרת העמותה.

את "בדרך להחלמה" הקים יובל רוט (62), במקור בן קיבוץ חצרים, ב-2010. אחיו של יובל, אודי, נרצח ע"י שלושה אנשי חמאס שהתחזו לאברכים, כששב משירות מילואים באוקטובר 1993. התובנה שהפיק יובל מהאירוע האישי הטראומטי, היתה רצון נחוש לנסות ולבנות גשר של אמון, קירבה ותקוה בין שני העמים. הוא עושה ימים כלילות יחד עם יד ימינו, אשתו יעל, וישראלים רבים שנרתמו בהתלהבות ובהתנדבות למגוון הפעילויות בשורות העמותה.

המטרה העיקרית היא סיוע ועזרה לחולים פלשתינאים ברחבי יו"ש ועזה להגיע לטיפולים רפואיים, חלקם מצילי חיים, בבתי החולים בישראל.

מדי בקר משכימים עשרות מתנדבים שוחרי טוב, מגיעים אל מעברי הגבול השונים, אוספים ברכביהם את החולים, רובם ילדים המלווים בהוריהם, ומסיעים אותם אל בתי החולים.

אורה ורד, יורם פארן, מונטי יגר, כריסטופר סלייבי, יואל סמואל, (במעבר אייל פגשתי את אפרת מיכאלי) ושכנינו אילנה רותם, אלומה גורן, גבי מגל, יובל נהרי, יעל סיימונס ועוד רבים וטובים, כאלף מתנדבים רשומים.

במקביל לנהגים פועלת מערכת משומנת של רכזות, בעיקר נשים, המתאמות עם הצד הפלשתיני את הלו"ז המדויק, נקודת המפגש, שמות החולים ויעד הנסיעה. התיאום מתקיים לשני הכיוונים, הלוך וחזור. לכל מתנדב פעיל סידור עבודה ממוחשב שבו הוא נרשם ע"פ זמנו ויכולותיו.

העמותה יוזמת ומפיקה ימי כיף, בילוי והנאה לילדים החולים ולמשפחותיהם.

כך, למשל, יום בילוי על חוף הים של מעגן מיכאל, בהתגייסות פעילה מאד של הקיבוץ. בשנתיים האחרונות זכיתי ליטול חלק באירוע מחמם הלב הזה, שחלק ממשתתפיו ראו את הים והשתכשכו במימיו לראשונה בחייהם. "זו תמונת השלום הקטן שלי" אומר יובל בסיפוק, כאשר הוא מתבונן בילדים המאושרים, בעיצומה של החוויה המסעירה והנדירה כל-כך עבורם.

כך גם ימי נופש והבראה למען משפחות הילדים החולים ב"כפר נהר הירדן"המופלא של חיים טופול.

לאחר הטרגדיה של משפחת דוואבשה בכפר דומא, דאגה העמותה לעמוד, ככל שנדרש, לשרות בני המשפחה בכל נסיעותיהם לביקור אחמד הקטן שהיה מאושפז ב"שיבא".

יש ביקורי ניחומים אצל משפחות פלשתינאיות לאחר פטירת חולים שהוסעו ע"י מתנדבי העמותה.

אורה ורד עם נעים אל-ביידה – עמותת בדרך להחלמה

נעים אל-ביידה מהכפר ג'איוס בשומרון הוא האיש המתאם את מערך ההסעות מהצד השני של הקו. מזה כחמש שנים הוא ממלא את התפקיד החיוני הזה במסירות ובנאמנות. אגב, אחת לכמה שבועות מתארגנת, באמצעות העמותה, נסיעה אל ביתו של נעים שתמיד שמח להשמיע באוזניים ישראליות ידידותיות את עמדותיו והשקפתו על סכסוך הדמים המתמשך, שקיצו אינו נראה באופק. אשתו היקרה, סאמאר, מיומנת להפליא בפתיחת שולחן עם מיטב מטעמי המטבח הפלשתינאי.

מגיע אל המעבר רבע שעה לפני שעת היציאה, שש בבוקר, אותה תיאמתי אתמול מול הרכזת, כדי להקדים את הפקקים. במעבר מתגודדים מאות פועלים המצפים ליציאה לעבודת יומם בישראל.

כשמדובר בילדים, יותר קל לאתר אותם בתוך המהומה הכללית. אם אני מתקשה באיתור "הטרמפיסטים" שלי, אני מתקשר אל ידידנו נעים הדואג לחבר בינם לביני.

איני דובר ערבית. רוב הגברים דוברי עברית טובה או עילגת בגלל עבודתם בישראל. הנשים, תמיד עם כיסוי ראש, לרוב אינן דוברות עברית, והתקשורת עימן דלילה יותר.

בכניסה ל"שיבא" עוצרים לבדיקה בטחונית ולהצגת אישורים. מגיעים לאגף הילדים ונפרדים.

"שוקראן, שוקראן" אסיר תודה.

כבר מכיר מקרוב את התגובה האולטימטיבית, "תאמין לי, הילד החולה שהסעת, בעוד כמה שנים יתקע לך סכין בגב!"

ואני, התמים, דווקא מאמין בכל ליבי בתוצאה ההפוכה. אולי-אולי הפכתי אותו מאויב לאוהב. מי יידע?

*נכתב בעקבות מפגש פנסיונרים בסביום, שבו סיפר יובל רוט על פעילות העמותה.