"תתגבר תתגבר, כך אומר לי הקול,

להפגע וליפול כל אחד יכול.

לכולנו מותר להיות חלשים,

רק לא לאטום אזניים,

לא לעצום עיניים

לא לעזוב ידיים

גם בימים קשים…".

(ארקדי דוכין)

מזה זמן אני רוצה לכתוב את מה שאני חושבת לקראת ההצבעה על מתווה הכניסה להסדר הביניים. וזה לא קל. ניסיתי להסביר בעל-פה בשתי ישיבות מועצה, אבל בפעם הראשונה נקטעו דברי בגלל המשטרה שהופיעה לפתע … והפעם השנייה ככל הנראה לא השפיעה על תוצאות הצבעת חברי המועצה.

יכולתי לוותר, או כמו שאחד מחברי אמר לי לפני כמה ימים, להשלים עם זה ש"העסק אבוד".

אבל אני לא רוצה לוותר, גם כי לא מתאים לי משום שאני בדרך כלל נלחמת על הדברים שחשובים לי, וגם כי הנושא הזה נראה לי קריטי, הוא בדמנו והוא ישפיע עד מאוד על העתיד הכלכלי והחברתי של כולנו.

השיר הזה שבמילותיו בחרתי, מזהיר מפני עצימת עיניים ואטימת אזניים, וגם מפני עזיבת ידיים בימים קשים.

והימים קשים.

יש כאן עשרות צעירים ומשפחות שרוצים לבנות את ביתם בקיבוץ, שרוצה בהם מצדו גם כן.

אחד מהם הוא הבן שלנו.

ולמרות זאת – לא אצביע בעד מתווה הכניסה להסדר הביניים, כי זה מסלול הטומן בחובו סיכונים גדולים מדי, כי הדרך הנכונה בעיני לצעוד בה היא להחליף את 751 בחלופת המגורים תחילה.

ומה שלדעתי צריך לעשות לפני כל זה הוא:

• למפות את קבוצת האינטרסים השונות שיש היום בקיבוץ (ושלא היו בעידן שלפני הקיבוץ המתחדש, אז התנהלו החברים בסולידריות ובערבות הדדית מלאה לפי הכלל של "תן כפי יכולתך וקבל כפי צרכיך").
• לבדוק מי כבר נפגע ומי עומד להיפגע כתוצאה מההחלטה על הגדלת חלקת המגורים, ולהחליט באופן מפורש (ולא אמורפי ועמום כמו זה שבו הוא מנוסח במתווה עליו אנחנו מתבקשים להצביע) באילו דרכים יתבצעו האיזונים, הפיצויים או השיפויים המתחייבים במצב כזה.

רק כך ניתן יהיה להעביר בקלפי את חלופת השיוך היחידה הרלבנטית לנו ברוב המיוחס הנדרש – רק כשניתן ידיים, נכיר בכך שאין כאן אף אחד ש"מגיע לו" יותר מלאחר, נתחשב האחד ברעהו, נקשיב, ולא נעצום עיניים.

מזמינה אתכם לחשוב לפני שאתם מצביעים – גם אם אתם הורים של בונים, גם אם אתם אחים ואחיות שלהם, וגם אם סתם לא התעמקתם בפרטי הנושא הכל כך חשוב הזה.

לחשוב לפני שתצביעו.

אפשר לעשות את זה נכון, וזה לא חייב לקחת כל כך הרבה זמן.