רעיה למי התכוונת ולמי מיענת את משל יותם?
משל יותם נכתב אחרי שבני ישראל זנו ובעקבות מה שעשה בן פילגש של גדעון משכם, אלימלך. שהיו לו 70 אחים.
את כלום הרג, רק יותם הקטן שרד והוא שכתב את המשל הנפלא הזה.
כל עובדי האלילים והשוגדים לבעלי השררה הביאו עלינו ניגוד עניינים, פירוד, מריבה, חורבן מוסר וערכים.
לא לכך התקוונו מקימי הקיבוצים .
רק מנהיגות צעירה ויצירתית תהחזיר לנו גאוות יחידה.

קצת היסטוריה להיסטוריה – בתחילת שנות ה 80 התקיימה בקיבוץ ועידת התק"ם. לקראת הועידה, שלומי ואני קיבלנו מיורם פארן, מכיתת המחשבים של בית ספר משגב, מחשב אפל 2 אי אשר עליו כתבנו תוכנה ללוח מודעות בעבור באי הועידה. לדעתי שם הרעיון נולד

איש חכם שכדאי להקשיב לו

משמח מאוד שאיש צעיר מציע עצמו לתפקיד

באמת בלי לפגוע באיש. שוב ושוב חוזר אליי בימים אלה הטֵקסט האלמותי של " משל יותם". אם איני טועה – הוא נלמד בכתה ד'. אין צורך לנער את האבק מהתנ"ך שבספרייתכם, ספר "שופטים" פרק ט', די לשים את השם ב"גוגל": " משל יותם" כאמור, וּלהרהר בו מעט

אהבת את מה שכתבת.
יש בך הרבה אומץ להכנס מתחת לאלונקה עם ראש בריא כדי להציל חברה מתפוררת .
ישר כוח.
גידי.

אבא שלי הוא הכי (ישר, חכם, צנוע ומדהים!) בעולם!

רחל גלתה מכאן. כל אחד ובחירותיו. אתה וגם אחריה בזו אחר זו עזבו בנות המחזור הראשון שלא הספיקו לטעום את טעמה של "הנקודה" – קיבוצנו החדש, רק שנה או שנתיים, זמן קצר מידיי כדי להכות שורשים ולחזור, לבנות פה בית.
אני זוכרת אותן, את כולן, נשים צעירות בתחילת דרכן, יפות, מוכשרות, בחלקן עזבו את העולם בטרם עת, ובתוכן זוכרת היטב את רחל, מיוחדת ויפה וּמוכשרת מאד, מוזיקלית, אהובה על חבריה ומצניעה לכת. זוכרת גם את חיוכה.
מרחוק הבטתי בה, בהן, "קטנה עליהן" בשנים.
קשה המחשבה על סיום חייה בסבל, במרחקים

מאוד מרגש יענקל'ה
כן, גם לי ברור שאנחנו כמו צב. לאן שנלך בית-ילדותנו ומחוז בחרותנו הולך איתנו.
ואני מוסיף לך אישית יעקב (כך קראנו לך אז – לא?) שקבוצת דרור חוגגת השנה בני 70.
נפגשנו לזכרונות ויחד. (אני ליוויתי מרחוק).
אתה ורינה, המדריכים שלנו, כמו הייתם איתנו.
תמיד אתם איתנו.
רון

שלום יעקב. משתתפת בצערכם.
קראתי את דבריך . ממש בימים אלה סיפור דומה מאד של בת רמת יוחנן, רקדנית ויוצרת . שרוב חייה חייתה בניכר אך היתה קשורה בעבותות של אהבה למקום שבאה ממנו. גם היא הובאה למנוחות באדמת מולדתה. ההענות של הקיבוץ היא מחווה אפיינית ויחודית לחברה היושבת בו .
הקיבוץ הוא מולדת , בית ואדמה לשוב אליה .
שלא תדעו עוד צער.

כולם מתאימים להוציא את העיזים בפינת החי

הי שביט, כרגיל כתבת מאוד יפה. שיהיה בהצלחה לכולנו בהליך יצירת הסכמות ותמונת עתיד.

תודה תמר
כולנו היינו באופוריה לאחר מלחמת ששת-הימים.
הערת ביינים – בתודעה נשאר צרוב שבתוכניתו של יגאל אלון דובר על נוכחות ישראלית נמשכת (סיפוח?) בביקעת הירדן. אני טועה?
מכל מקום הניצחון המרשים במלחמה הזו הוא נקודת השבר של הפלא שנקרא מדינת ישראל.
היצירה והתקווה שאפינו את מדינת-ישראל מאז היווסדה ואף מלפני-כן, נמשכו עוד מספר שנים אך אכן החלו התנחלויות ראשונות והחל מעשה הרמיה, הגזל והדיכוי והדור היום לא יודע את שהיה לפני כן.
ניתן לומר שאז הונחה אבן הפינה לשחיתות שפושה היום.
תודה תמר.

בהמשך ליעל – מי שדוגל באינדיבידואליזם שיבנה לו מערה בהרים. קיבוץ, כשמו כן הוא, מקבץ של אנשים, כלומר חברה. חיים בחברה – תשאלו אפילו את הפילים – מצריכים התחשבות וסיוע הדדי, שתמיד באים על חשבון הנוחות האישית. מי שאינו רוצה שייכנסו לו לחיים לא בטוח שמתאים לו קיבוץ.
והערה על ההתגייסות של בני הנעורים – לדעתי הימים שבהם הם לא חבשו את ספסלי הכיתה אלא עבדו בהתנדבות בקיבוץ היו אחד השיעורים המועילים בחייהם. שמעתי שהובטח להם תמורת עבודתם מימון הטיול בחו"ל. זה צעד כשלעצמו נכון אבל הצגתו שגויה. צריך היה לומר להם: הקיבוץ זקוק לעזרתכם ואתם מתנדבים לעזור לו; אתם זקוקים למימון הטיול והקיבוץ עוזר לכם.

הנהגת קיבוץ (או כל קהילה שהיא) איננה מרוץ שליחים. בתחרות המטרה היא לנצח את היריב, ואילו בקהילה המטרה היא שכולם יהיו מרוצים, במידת האפשר. בשעתו היו לי לא מעט שיחות עם בני דור שהיה בגיל המתאים לקחת את ההנהגה אך לא עשו זאת, בחלקו בגלל חשש ועצלנות והרבה בגלל הטענה "הם לא נותנים/יתנו לנו…"מי שבאמת רוצה לשנות ולהוביל צריך להרים-את-הכפפה/להיכנס מתחת לאלונקה או כל קלישאה אחרת, או פשוט לבוא ולקחת. אז, קדימה רוץ!

הי דני,
מבקשת לאשש כמה אמיתות. חברי מחזור ה' חגגו רובם ככולם יום הולדת – 80 והם צועדים לקראת שנתם ה – 81. כשהיו בגילך, ואף צעירים ממך, אכן ניהלו את הקיבוץ בתפקידי מזכירים, רכזי משק, מרכזי ענפים, ראשי וועדות ונהול בי"ס. נכון שאחד מהם נבחר לתפקיד יו"ר הקיבוץ בגיל מבוגר בהיותו כבר גימלאי, אך הוא היוצא דופן.
חברי מחזור ח' הנם בני -77 וצועדים לקראת שנתם ה- 78. במחזור הזה בלטו יותר הנשים במילוי תפקידי מפתח: ניהול בתי ספר, ריכוז תרבות ווועדות שונות ותפקיד מזכיר
(ת )הקיבוץ.
איש משני המחזורים שהזכרת אינו ממלא תפקיד מרכזי / נבחר היום, ואולי חבל שכך…ולגבי כל השאר: אדרבא, " קחו את המקל" והצליחו. העבודה קשה ולא תמיד שכרה בצדה. הצלחתכם- הצלחתנו

וחבל שלא ראיתן אותו השבוע עושה תרגילים עם המקל טוב מכל אחת אחרת שהייתה בקבוצה כולל אותי (שצעירה ממנו כמעט בארבעים שנה). חיימקה האחד והיחיד.

רקפת, אולי תופתעי, אך אני חושב עניינית כמוך בנושא בחירת היו"ר.
השאלה שנותרה באוויר היא שאלתו שי יאיר אסטליין באותה מועצה:
מדוע שחבר קיבוץ ירצה למלא את התפקיד כאשר יודע שמהר מאוד יהפוך לנציג הממסד המדכא, שקרן, ללא יושר או יושרה? חץ לכל השמצה אפשרית ללא התייחסות עניינית לדבריו, הצעותיו ועמדותיו? שאלה קשה וכשמי ששילם בבריאות על כך אולי באמת יגיע זמן ליו"ר חיצוני. אני לא סגור על זה אבל זאת נקודה שכדאי שנקדיש לה מחשבה.

את כל הפרדסים הייתי נותנת לך יסמין אהובה. כל מילה של עינבל כל כך נכונה. כייף לי לעבוד לצידך. כל מה שתבקשי לו יהי.

כשאליסה בארץ הפלאות שאלה (את השפן, כמדומני, ואולי את החתול?) באיזו דרך עליה לבחור, התשובה היתה "תלוי לאן את רוצה להגיע". אי אפשר לבחור מנהיגות כשלא יודעים לאן רוצים להגיע. כשקיבוץ גבעת-חיים איחוד קיים דיונים על "השינוי" לא הוצגה לחברים שאלה זו, אלא נקבעה הלכה שנתקדם מצעד לצעד ונראה מה יהיה. אני בטוחה שעכשיו רוב החברים יודעים לאן הם רוצים להגיע, לאיזו צורה של יישוב, ועדיין איש לא מביא את הדבר לדיון. אולי אם נגיע להסכמה על בחירת היו"ר, נוכל לדון בשאלה חשובה זו.
ואולי גם להיפך, אולי צריך להחליט קודם לאן רוצים להגיע ורק אחר כך לבחור במי שיביא אותנו לשם.